ערך השולחן חושן משפט חלק ב קכט

דאין טוענים ליורש להפסיד ליורש אחר דגבי שבו' בקל רמיא שבועה כמו שכ' מהר"ם בתשו' המיי' דשייכי לס' משפטים סו' ג' ע"ש וכה"ג כתב מהרימ"ט סימן מ' וסי' קכ"ג עיין שם ועיין בהש"ך סימן ע"ה סקכ"ב וכן מצאתי להפרישה סימן ק"ח שכתב דאפילו במלוה על פה אפשר דהראב"ד מודה דאין טוענים ליורש להפסיד יורש אחר ע"ש וכ"ש במלוה בשטר והרב כנה"ג עצמו סי' ס"ו הגב"י אות ל"ו כ' כעין זה וז"ל דבשלמא כשהלוה בחיים וטען פרעתי למלוה מהימני' ליה אבל כשמת לוה נהי דאנן טענינן ליתמי בין להצריך שבועה ללוקח ולמוכר אבל לא לענין שאם מת המלוה אחר כך יאבד הלוקח מעותיו מת לוה בחיי מלוה וכו' כיון דלא שכיחא שיפרע למלוה אחר מכירת השט' דומי' דשטר כיס היוצא על היתומים דלא טענינן נאנסו משום דלא שכיחא מיהו בשטר כיס היוצא על היתומים לא טעני' להו הכי אפילו להצריך שבוע' למלוה משום דלא שכיחא כלל אבל הכא דשכיח ולא שכיח לענין להצריך שבועה למלוה טעני' אבל לא לענין שיכנס בסוג מת לוה בחיי מלוה וכו' ע"ש וגם לתי' הרב דמלתא דלא שכיחא היא ולא טעני' להו דומיא דנאנסו צ"ל כן שהרי הטור סבירא ליה דלא טענינן להו נאנסו ואפילו הכי הסכים עם הראב"ד דטענינן להו פרוע אף על גב דלא שכיח אלא דגבי שבו' שאני דבקל רמי' שבועה אפילו בטענה דלא שכיחא וכן כתב הרא"ש בריש בתרא סימן ט' וז"ל ולהכי נמי אמרינן טעמא משו' צררי ולא משום פירעון דחשש פירעון אינו מספיק דלא לענין שבו' ולא לדחות הפירעון עד שיגדלו משום דא"א דפרע אבוהון מהדר ליה שטרא ולא חיישינן שמא יבואו עדים שפרעו והניח השטר בידו דמלתא דלא שכיחא היא עיי"ש אלמא דלא טענינן להו טענה דלא שכיחא לדחות הפירעון וטועני' לענין שבועה מיהו קשה על הרב דאי מלתא דלא שכיחא היא לפרוע אדם חובו והניח השטר ביד המלוה דומיא דנאנסו אמאי בנאנסו לא מצרכי' שבו' למלוה והכא לא יפרעו אלא בשבו' ואפילו נימא דשכיח' ולא שכיחא היא ולכך צריך שבועה מה שאין כן בנאנסו דלא שכיח כלל אין צריך שבו' אכתי היכי אמר דאם מת לוה ואחר כך מת מלוה אין אדם מוריש שבו' לבניו והא במלתא דשכיחא ולא שכיחא לא אמרינן אין אדם מש"ל ודוחק לומר דלא אמרינן התם כן אלא כשטען הלוה בחייו פרעתיך דהוי טענת בריא גם מ"ש דנאנסו לא טעני' אפינו להצריך שבוע' למלוה משום דלא שכיח כלל ליתא דהא אין נוטל בלא שבוע' משום דלא אמרינן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אלא דוקא במלוה דלהוצאה ניתנה מה שאין כן בפקדון שהוא בעין ברשות' קאי כמ"ש ה' בסימן ק"ח אות נ"ו עיי"ש ואם אין העסק בעין ולא שייך טענת החזרתי ודאי דצרי' שבועה כמו למ"ד נשבע וגובה הכל ואם כן אפילו לא שכיח כלל שיפרע למלוה אחר מכירת השטר וכן לפרוע ולהניח השטר ביד המלוה צריך שבו' דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ומדברי הרמב"ם בפי"ט מה' אישות דין י"ב וז"ל אין הבנים יורשים כתובת אמן וכו' אבל אם אין שם שטר כתובה אין לה כלום שמא מחלה אמן כתובתה וכו' עיין שם אין ראוה דסבירא ליה דטוענים ליורשים להפסיד יורשים אחרים דא"ל דכתובה שאני דתקנתא דרבנן היא

ל"ב וי"א שהמלוה נוטל בלא שבועה והכי מסתברא וכן הכריע הטור ובא"ה סי' צ"ו ס' י"ב כ' הטור ומרן באלמנה חשודה שכנגדה נשבע ונפט' והסמ"ע ח' דדוקא באשה שיש משל בעלה בידה ויש לחוש שלקחה מממון בעלה או שבעלה אתפסה צררי משו"ה כשהיא חשוד' שכנגדה נשבע ונפטר משא"כ בשאר שטרות וכ' הש"ך דלפ"ז אפי' כשחייב לה ממון דינא הכי ואפשר דלא חיישי' לצררי רק בכתובה ע"ש ונר' דודאי לא חיישי' לצררי רק בכתוב' כמ"ש התוס' והרא"ש בפ"ק דב"ב דהא דתנן אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומי' אלא בשבועה וטעמא משום דחיישי' להתפסת צררי אעפ"י שלא הגיע זמן הכתו' דלא ניתנה לגבות מחיים דשאני אלמנה דתנאי ב"ד היא ע"ש א"כ בנ"מ ונצ"ב דלא שייך תנאי ב"ד א"צ שבועה ואע"ג דהרא"ש תי' עוד בשם ריצב"א דבכתו' נמי לא חיישי' לצררי רק סמוך למיתה כדי שלא תתבזה אלמנתו בב"ד ובמת פתאום לא חיישינן וא"כ בנ"מ ונצ"ב וחוב אחר נמי חיישי' שהתפיס' צררי סמוך למיתה מה"ט הרי הטור בסי' צ"ו כ' אין אלמנה גובה כתו' אלא בשבו' וכו' אבל כל נכסיה בין נ"מ בין נצ"ב יורשיה יורשים אותה אפי' נתארמלה שא"צ לישבע עליהם ע"ש הרי דס"ל דדוקא בגוף הכתובה דתנאי ב"ד חיישי' לצררי וכ"כ מהרשד"ם חא"ה סי' קל"ב ע"ש וכן הטור בסי' צ' גבי נפל הבית עליו ועל אשתו וכו' כ' וכגון שייחד לה נכסים דכתו' שא"צ לישבע וכו' משמע שתפס תי' א' עיקר ע"ש בב"ח ובבית שמואל סקכ"ד וברס"י צ"ו וכ"כ מהר"ם חיון בספר זרע אברהם ח"מ סי' ד' דלא חיישינן לצררי רק בכתובה דתנאי ב"ד היא ולא במתנתא ע"ש ועיין בס' נתיבות משפט דף ש"ב דס"ל דגם למ"ד בסמוך למיתה מתפיס צררי ה"ד לכתו' שלא תתבזה אלמנתי בב"ד ע"ש

והש"ך תי' דשאני שט"ח אפי' למ"ד שעבודא דרבנן ודאי דחייב לשלם לו מדאורייתא מה שהלוהו בשטר בלא שבועה אלא שחכמים החמירו עליו שלא לישב' ובחשוד אוקמוה אדאורייתא אבל בכתו' הוי איפכא דמדאוריי' אין לה כתו' אלא דרבנן תקנו כתובה לאשה והם אמרו לא תפרע אלא בשבועה ולכן אם היא חשודה אוקמוה אדאורייתא דאין לה כתובה וכה"ג אמרינן בפ"ק דכתובות אר"נ אמר שמואל משום רשב"א חכמים תקנו לבתולה ר' והם האמינוהו שאם אמר פ"פ מצאתי נאמן ופירש"י דאי כתוב' דאוריי' לא היה נאמן להפקיעה אלא בעדו' ידועה אבל כתובה חכמים תקנו' הם אמרו והם אמרו וכו' ע"ש הרי דכתו' דרבנן וה"ד בעיקר כתובה אבל תוספת יש לה כמבואר בא"ה סי' ס"ח ע"ש בבית שמואל סקי"ט וכן תי' הט"ז בא"ה סי' צ"ו וכ' ראיה מתשו' הרשב"א הובאה בב"י שם דאלמנה שנשתטית אין יורשיה יורשים כתובתה כיון שלא היתה יכולה לישבע והא בשאר חובות לא אמרי' הכי וכו' ע"ש וכבר דחה הט"ז עצמו תי' הסמ"ע בסי' זה דלא מצינו פוגם דחייב שבועה אלא דילפינן מכתובה וא"א היכי ילפינן חוב מכתובה ע"ש וה"נ א"ל דדוקא בכתו' דרבנן הם אמרו שלא תטול אלא בשבועה אבל בחוב אימא דאפי' פוגם שטרו כיון דנוטל מדאורייתא בלא שבוע' לא החמירו חכמים עליו לישבע וכן בבתרא דקע"ב אמר רבא האי מאן דנקיט שטרא בר מאה זוזי ואמר שוינא ליה תרי בני חמשים חמשים לא משוי' להו כי היכי דנפגם שטריה וכ' רשב"ם וז"ל כי היכי דנפגם שטריה דכשיפרע חמשים זוז הרי נמצא שטר שביד מלוה פגום ותנן הפוגמת כתובת' לא תפרע אלא בשבועה וה"ה בכל השטרות כדאמרי' במס' שבועות וכי מה בין זה לפוגם שטרו וכו' ע"ש הרי דלא ילפינן פוגם שטרו אלא מכתובה אם כן משמע דאין חילוק בין שטר לכתובה

אבל ראיתי לראב"ן בתשו' סימן מ"ז שכתב וז"ל ודקאמר ר"פ מתני' אתא לאשמעי'