ערך השולחן חושן משפט חלק ב קטו

כך אמר של פלו' הם שייך טענת השבעה שאמר כן על הס' אם ימצא פתח לנדרו ויהיו שלו ועוד נראה דלזכות ההקדש הוא דאמרינן התם דשמא בדעתו לישאל על הקדשו ואמר כן שלא להשביע בניו דודאי לא יזכו בהם בניו דשמא אין דעתו לישאל עליו ולדחות פ' שאמר שהם שלו הוא דאמרינן דשמא דעתו לישאל עליו ואמר כן שלא להשבי' בניו אבל הכא להפסיד ההקדש לא אמרינן דאמר שלהקדש הם שלא להשביע עצמו דמן הסתם ירא הוא מן ההקדש דשמא לא ימצא פתח לנדרו ומה שהק' הרב קהלת יעקב שם על הרדב"ז מדאמרי' בשבועות דף מ"ב ע"ב דבברי' אדם עושה קנוניא על ההקדש עיין שם נ"ל דוקא לזכות ההקדש הוא דאמרי' הכי דשמא זה אינו ירא מן ההקדש אבל להפסיד הקדש לא אמרי' דאמר של הקדש הם שלא להשביע את עצמו דמן הסתם ירא הוא מן ההקדש

כ"ב דין כ"ג הגה מיהו בחשבון שכ' על פנקסו וכו' אפי' הפנסק יוצא מתחת יד שכנגדו יכול לומ' טעיתי ואם מסר הפנסק ביד חבירו בפני עדים בזה אינו יכול לטעון טעיתי דאי לאו שדקדק יפה בחשבון לא הה מוסר לו בפני עדים ומגו במקום אנן סהדי לא אמרי' ואם עשה החשבון בפני עדים ולא העידם עליו ולא מסר הפנקס בפניהם בזה אני אומר שאפי' בלא מגו נאמן לומ' שטעה דאיכא למימ' כיון דלא העידם עליו וליכא לא קנין ולא שעבוד ולא מסירה לא דייק וכ"נ מל' הר"ן בפ"ק דגיטין וכו' מדקאמר לא היה משעביד נפשיה משמע דוקא ע"י שעבוד כגון קניין או שהעידם עליו על החשבון או שמסר הפנקס בפניהם דהוי כעין שעבוד ממש אז דייק בחשבון ושוב אין נאמן לומ' טעיתי אבל בפני עדים בעלמא לא דייק כלל וכו' הרדב"ז בתשוב' ח"ב סי' רמ"ד ע"ש וכבר הוכיח כן מהרי"ק שורש ס"ה מדברי הר"ן דאפי' בפני עדים אם לא יש שעבוד נאמן לומ' טעיתי בלא מגו ומה שדחה הרדב"ז בל' הר"ן שכ' בס"ד אבל בדליכא עדים וכו' עדות וכגון שהעדים עליו או כגון שמסר הפנקס בפניהם שזה נק' עדות וכו' א"ץ דהר"ץ בשעבוד עצמו במע"ג או קנו מידו קאמר דאם לא היו עדים בשעבוד זה לא דייק וכ"כ מהרי"ק ומה שהוסיף הרדב"ז דבעינן שהעידם עליו וכו' אבל הרמב"ן בחי' שם כ' בשם הראב"ד וז"ל אבל אם יש עדים אעפ"י שלא א"ל אתם עדי אינו יכול לומ' משטה אני בכם וכו' ומסתברא ה"ה למודה אפי' בלא עדים דליכא טענת משטה אלא שיכול לומ' טעיתי בחשבון מגו דיכול לומ' להד"ם וכו'

כ"ג אבל לא יכול לומ' טעיתי בהודאתי ושלי הם וכו' הש"ך הוכיח דיכיל לומ' טעיתי במגו דפרעתי אפי' הודה בפני עדים ור"ח והרי"ף בפ"ק דגיטין מיירי בקנין דאינו יכול לטעון פרעתי וכ"נ ממ"ש הרי"ף דאלת"ה כל שטרי וכו' דמדמי ליה לשטר וכ"כ הרשב"א בחי' שם. עש"ב וכ"כ הרמב"ן בחי' שם דמיירי בדאיכא עדי' שלא פרע ולא כוונתו אלא לומ' שאינו נאמן בטענת הטעות מחמת עצמה אבל בטענת מגו נאמן ואפ' דס"ל דבקנין אינו יכול לטעון פרעתי ע"ש וכ"כ הרשב"ץ בתשו' ח"ב סי רל"ח ע"ש אבל הראב"ד בס' תמ"ד סי' רל"ט ד' נ"ז ע"ב כ' דהמחאה בפני עדים כקנין דמי ודקדק כן מדברי הרי"ף דמדמי לה לשטר ומוכח שם בהדיא דבעי' תרתי בפני עדים והמחאה במע"ג כמו שהוכיח הש"ך מדברי שאר פוסקי' עש"ב ועי' בתשו' מהר"ש צרור פ' חוט המשולש סי' ל"ג

כ"ד דין כ"ה ונשבע וכו' מהרשד"ם סימן ע"ד כ' באחד שנשבע לחבירו לשלם לו ואח"כ אמר עיינתי בחשבוני וטעיתי נאמן אם לא היתה השבו' בעדים או עבר הזמן דפירעון דאיכא מגו דפרעתי' כמבו' בסימן קכ"ו לענין מע"נ ותמה עליו הש"ך מדין זה דאינו נאמן כשיטעון שכחתי ונשבעתי ונזכרתי שאיני חייב לו ואולי סבר דכאן מיירי שהודה בעדים דליכא מגו אבל לא נהיר' וכו' ע"ש ול' בעה"ת סוף שער מ"ב ונשבע בכך לפני עדים וכן כתב הטור עיי"ש ואם כן ליכא מגו דלא היו דברים מעולם וכבר הוכחתי בסימן ע"ח גבי חזקה דאין אדם פורע בתוך זמן דאפילו נשבע לפרוע לחבירו לזמן פלו' וטען שפרע תוך זמן אפילו נגד השבו' ואפילו הכי קיימא לן דנאמן לומר פרעתיך בתוך זמן במגו וכל שכן חזקה זו דאין אדם נשבע על השקר דאמרינן מגו והכא מיירי בנשבע בפני עדים ותבעו מיד אחר שנשבע או בתוך זמן דליכא מגו דפרעתיך וכן מוכח ממ"ש בעה"ת שם אבל כיון שאמר דבר זה בשבועה כאלו נטל לאותם עדים קנין על כך וכו' ע"ש ואם המחהו בפני עדים או שקנו מידו בפני עדים וחזר ואמר טעיתי אינו נאמן וה"נ אחר זמנו נאמן במגו דפרעתיך וכן כתב הרב דבר משה חלק ב' סימן יו"ד עיין שם

כ"ה הגה ותקיעת כף הוי כשבועה וכו' עיין בי"ד סימן רל"ט ס"ב דה"ד כשהיה דרך שבו' אבל שהיה כדרך הסוחרים שתוקעים כפם זה לזה לקיי' המקח אין לו דין שבו' כלל ועיין בתשובות שבות יעקב ח"ג סימן קנ"ב

כ"ו דין כ"ט המודה לחבירו בפני עדים וכו' מהר"י באסן בתשו' מהר"ש הלוי סימן מ"ג כתב אפשר דה"ה בפני עדים אבל שלא בפני עדים יכו' לטעון טענת השטאה ומהר"ש הלוי ממאן בזה ולענ"ד נר' קצת כמהר"י באסן דכל שלא היה בפני עדים נאמן במגו דלא היו דברים מעולם הכנה"ג בסימן ל"ב הגב"י אות ה' ע"ש ונראה דאם מלוה בשטר תלוי במחלוקת שכתבו התוס' בבתרא דף ל"ב בד"ה הילכתא וכו' דבשטר אמרי' מגו להוציא מההיא דסטראי דאם לו נתן לו בפני עדי' נאמן במגו דלא היו דברים מעולם וכן כתב בעה"ת שכ"א ח"ג ע"ש וה"נ נאמן לומר משטה במגו דלא היו דברים מעולם ומהר"ם בתשו' הקצרות סימן מ"ו כ' וז"ל ומתוך דבריך בינותי דסבירא ליה למר דהיכא דטעין משטה אני בך דנאמן בלא שבו' ואינו כן וכו' וטעמא רבה איכא דבכל טענות גרועות לא מהימ' להו אלא במגו כההיא דפרק הכותב מגו דיכול לומר סטראי נינהו וכו' עיין שם הרי דמדמה לטענת סטראי ואם כן כמו דנאמן בטענת סטראי במגו דלהד"מ אפילו להוציא ה"נ בטענת משטה נאמן במגו דלהד"מ אבל הרמב"ן בחי' בפרק ח"ה כת' דמגו להוציא לא אמרינן וההיא דסטראי נאמן לומר על מה שהוא תפוס סטראי נינהו ואין נאמנותו על מנה שבשט' אלא על מה שפרע לו שהוא אומר שטראי נינהו ואע"ג דממילא דמהני ליה מגו לגבות מה שבשטר עכ"ל הרי דס"ל דאפילו בשטר לא אמרינן מגו להוציא ודוקא גבי שטראי נאמן על מה שתפוס וכ"כ הרא"ש בפ' שבו' הדייני' בשם מהר"י ן' מיגש וז"ל ויכול לומר שטראי נינהו במגו דא"ב אמר במתנה כדאמרינן בפרק שבועת העדות וכו' וכ"ת דל"ד התם נאמן במגו להחזיק במה שבידו אבל הכא מגו להוציא הוא כי דייקת שפיר לאו להוציא הוא דהני סהדי לאו אגופא דשטר' קא מסהדי דפריע' הוא וכו' הילכך השט' במקומו עומד לגבות אבל המעו' נאמן במגו להחזי' במעו' שבידו וכו' ע"ש וא"כ הכא דמודה על החוב שבשט' אינו נאמן בטענ' השטא' במגו דלא היו דברים מעולם להוציא ממון וכה"ג כ' ה'