ערך השולחן חושן משפט חלק ב קיג

העיד א' שהודה לפניו ביום פלו' ועד הב' אמר שהודה בפניו ביום אחר מצטרפין ועיין בתשו' הרדב"ז חלק שני סימן תרל"ב

ט"ו דין י"ג אבל אם שתק שהיא הודאה וכו' משמע אפי' לא ראו אותו העדים אלא שמעו קולו בלבד והכירו אותו מהר"י ן' מיגש בתשו' סי' קמ"ט ע"ש

ט"ז דין י"ד לא תבע שום אדם אלא הוא בעצמו הודה דהך הודאה וכו' כ' המאירי בחי' לסהנדרין וז"ל ואף בזו אם אמר להד"מ לא הוחזק כפרן ומ"מ גדולי המחברים כ' דוקא כשאמרו דרך שיחה ובמערי' אבל אם אמרו דרך הודאה ואמר להד"מ אין שומעין לו אלא א"כ אמר אחר כך שלא להשביע את עצמי נתכוונתי וכו' עכ"ל נראה דסב"ל דאם הודה דרך שיחה וכשתבעו כפר ואמר לא היו דברים מעולם לא הוחזק כפרן אפי' לא חזר וטען טענת השבעה אבל אם הודה דרך הודא' וכפר כשתבעו ואמר לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן אא"כ חזר וטען שלא להשביע את עצמי נתכוונתי

י"ז שלא להשביע וכו' כתב הרדב"ז בתשובות ח"א סימן קע"ג בא' שקנה בית ואמר שקנה בית ואמר שקנה אותה להקדש דאינו יכול לטעון טענת השטאה דאין אדם משטה להקדש ולא עשוי שלא להשביע את עצמו כי ירא הוא מן ההקדש וכו' דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכו' ע"ש והרב קהלת יעקב דף קפ"ח ע"א דקדק כן ממ"ש המרדכי ופס' רמ"א לעיל ס"א מי שאמר לחתנו העשיר תלמוד עם בנך ואני משלם לך פטור כיון דלאו עני הוא ובלא"ה חייב ללמוד עם בנו יכול לומר משטה הייתי בך וכו' משמע דאם היה עני לא מצי טעין טענת השטאה וכו' ע"ש ליתא דהתם ה"ט דאם היה עני לא מצי טעין טענת השטאה וכו' משום דליכא תביעה ולא אמרי' משטה אלא כשתבעו אבל היה עשיר אע"ג דליכא תביע' שייך טענת השטאה כמ"ש הסמ"ע שם בסק"ו ע"ש

והרב כנסת הגדולה בסימן ל"ב הגה"ט אות כ"ח כ' דאשתמטיה להרדב"ז הא דתניא בפ' זה בורר א"ל א' ראיתי את אביכם שהטמין מעות ואמ' של מעשר שני הם בבית לא אמר כלו' הרי שראו את אביה' שהטמין מעות ואמר של מעשר שני הם אם כמערים לא אמר כלום וטעמא משום דאפשר דאמר כן שלא להשביע את עצמו ע"ש נראה דמרישא ודאי דלק"מ שהרי כתב הנ"י שם דאפילו כמוסר לא אמר כלום דמ"מ עד אחד הוא וע"פ לא נוציא ממון מחזקתו ע"ש ובסמ"ע ס"ס רנ"ה ס"ק פ"ז וא"כ אע"ג דל"ש טענת השבעה לא אמר כלום אבל מסיפא ק' ואפ' דמערים דוקא קתני אבל מן הסתם אינו תולה בהקדש כדי שלא להשביע את עצמו ודינו כמוסר ומה שדקדק ה' לחם רב סי' קל"ז מדקתני אם כמוסר הא סתמא נעשה כמערים ע"ש י"ל דק"ק אם כמוסר דבריו קיימין אפי' אמר של פ' הם ואם כמערים לא אמר כלום אפי' באומר של הקדש הם אבל בסתמא יש חילוק דאם אמר של פ' הם דינו כמערים ואם אמר של הקדש הם דינו כמוסר ולכך לא קתני אם כמוסר דבריו קיימי' ואם לאו לא אמר כלום וכה"ג משני' בקידושי' ד"ה ע"ב ע"ש ועי' במהרימ"ט ח"א סו' ע"ג אבל הר"ן בחי' שם כ' וז"ל עוד י"ל דטעמא דמלתא דבבית לא אמר כלום לפי שרואין מן הסתם שלא אמר כמוסר אלא שלא להשביע את עצמו הא אם אמר כמוסר ממש נאמן כיון דאיכא צד איסור אבל בשדה וכו' כיון שבידו ליטלן הילכך מן הסתם אמרי' דכמוסר א"ל ונאמן ע"ש נר' דס"ל דהיכא דאמר של פ' הם בבית אפי' אמר כמוסר ממש אינו נאמן דאין מוציאי' ממון מחזקתו ע"פ ע"א אבל אמר של מעשר ב' הם דוקא מן הסתם אינו נאמן אבל אם אמר כמוסר ממש נאמן כיון דאיכא צד איסו' וא"כ סיפא דקתני אם כמוסר דבריו קיימי' וכו' דוקא מוסר ממש קתני אבל מן הסתם רואין אותו שלא אמר אלא שלא להשביע עצמו ודינו כמערים מיהו י"ל דה"ד דמעשר ב' אבל הטור שכ' דין זה בהקדש אפ' דס"ל כמ"ש ועי' מה שאכתוב עוד בזה לקמן דין טו"ב

י"ז כתב ה' פני משה ח"א סי' ח' דלא שייך שלא להשביע אלא כשמודה לאדם שיודיע האמת אבל אם אמר ליורשי' חייב אני לאביכם מנה הוי הודאה כיון שהיורשי' אינם יודעי' השומעי' הודאתו יחשבו שהוא אמת עש"ב וכ' ה' בני חיי סי' ל"ב דמה שהק' המורה מדברי בעה"ת שער מ"ב ח"ו והטור בסס"י זה גבי מתעסק ע"ש לע"ד י"ל דטענת השטאה שאני כיון שהיא ע"י תביעה כן דרך להשטות לחבירו ואינו חושש לשמא יסבור האמת כן ויתבענו דהא בלא"ה כבר תבעו אבל בטענת שלא להשביע דמעצמו הוא מודה חושש להודות למי שאינו יודע האמת שיתבענו ע"ש וכ"מ מדברי ה' פני משה שם שתי' תשו' הרא"ש דל"ש שלא להשביע וכו' בהודאה כיון שהודה ליורש וגם טענת השטאה לא שייכא דהודאתו לא היתה ע"י תביעה היפך מ"ש מרן הב"י בסי' ע"ה ע"ש משמע דאם הודה ע"י תביעה אפילו ליורש שייך טענת השטאה ומה שהק' ה' מבריית' דפ' ז"ב הרי שראו את אביהם שהטמין מעות וכו' ע"ש י"ל שאני התם שהיה מטמון וכשרא' בניו רואי' אותו נתירא מהם ואמר כן דאיכא הוכחה דשלא להשביע א"ע אמר כן כמו שאכתוב לקמן בדין טו"ב להרדב"ז דס"ל דבהקדש לא שייך טענת השבעה דה"ד מן הסתם אבל הכא דאיכא הוכחה שהיה מטמין וכו' אפי' גבי הקדש אמרי' שלא להשבי' וכה"ג כ' ה' מח"א בה' זכיה סי א' עש"ב

י"ח כתב הרא"ש בתשו' ופסקו מרן בסי' ס' ס"ט שטר שהיה כתוב על שם ראובן וכתו' בסופו אלו המעות הם מחכירות הקהל וטוען ראובן דכיון שכתובי' על שמו שלו הם וכו' והקהל מכחישי' אותו הדין עם הקהל וכ' הלבוש הטעם דאינו יכול לטעון טענת השבעה משום שאין דרך היחיד לתלות מעותיו בקהל ע"ש ועוד נראה לכאו' דהרא"ש ס"ל דלא שייך טענת השבעה אלא מודה על חוב שחייב לפ' אבל במודה בדבר מסויי' שהוא של פ' לא וכ"מ להמביט ח"א סי' רס"ט שכ' דבפקדון לא שייך טענת השטאה ולא השבעה דהודאת פקדון הוי הילך דברשות מריה קאי עיי"ש וכן תי' מהרשד"ם סי' קמ"ב קושית מרן הב"י סי' ע"ה על תשו' הרא"ש כלל צ"ט דס"ל הכי דבפקדון ל"ש טענת השטאה ולא טענת השבעה אלא שכ' דלא ראה שום פוסק דמחלק כן ע"ש וכבר תמה עליו הכנה"ג בסי' ל"ב אות ט' מדברי רשב"ם והנ"י והמרדכי בפ' מ"ש ע"ש ועי' בתשו' (עכ"מ)

י"ט בין שהיה ש"מ וכו' המ"מ ס"ל כדעת הרמב"ם דבריא שהודה דרך הודאה מהני לענין שאינו יכול לטענן משטה אבל יכול שלא להשביע את עצמי אבל ש"מ שהודה דרך הודאה כיון דבלא"ה אין אדם משטה בשעת מיתה מהני הודאתו לטענת השבעה וההיא דראו את אביהם שהטמין מעות ואמר של פ' הם אם כמוסר דבריו קיימי' לא מיירי אלא בש"מ דאלו בבריא לא מהניא דהוי כמוסר אלא לטענת השטאה ולא לטענת השבעה וכ"כ הלח"ם פ' יו"ד מה' זכייה ע"ש ומהרח"ש ח"א סי'