ערך השולחן חושן משפט חלק ב קיב

י"א נראה דאפי' לא אמר מודה אני מהני מרן בתשו' בס' אבקת רוכל סי' פ"ב וע"ש עוד בסי' צ"ג ועיין במהריב"ל ח"ג סי' ל"ח ובהש"ך ס"ק ח"י וכן משמע בתשו' הריב"ש סי' ע"ח ע"ש

י"ב אע"פ שלא אמר אתם עדי וכו' הש"ך הוכיח דאם אמר אתם עדי אפי' שלא בפני התובע אינו יכול לטעון שום טענה דאין לאחר אתם עדי כלום וכ"כ בהדיא הרמב"ן במלחמו' ע"ש וז"ל רבי' יונה בחי' איכא מ"ד וכו' שאמר בפני עדים חייב אני מנה לפ' ואתם עדי אינו כלום אלא אמרי' אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ואיכא מ"ד דהא דקתני בסיפא אלא וכו' לאו משום דבעי' שהודה בפניו אלא קמ"ל דברישא אפי' א"ל בפניו של מלוה אינו כלום כיון שאמר מעצמו אבל לעולם אתם עדי סגי בין בתר טענה בין קודם טענה בין בפני מלוה בין שלא בפניו וכן נר' מדברי הרז"ה שכ' אבל אם מעצמו הודה בין בפניו בין שלא בפניו ולא אמר אתם עדי אפי' לא טען טענה טוענים לו משמע דאם אמר אתם עדי חייב שאין אחר אתם עדי כלום עכ"ל הרי דגם הרז"ה ור"י ס"ל דאם אמר אתם עדי אפי' שלא בפני המלוה ולא תבעו אינו יכול לטעון כלום ודלא כנר' מדברי הרא"ם בתשו' סי' ס"ח ע"ש ועי' במהריב"ל ח"ג סי' ל"ח

עוד כ' רבי' יונה וז"ל וא"ל דהא דתניא בתוס' הודאת בעל דין כק' עדים דמי אימתי בזמן שתבעו והודה אבל אם הודה מעצמו יכול לחזור בו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ה"ד אי דאמר לעדים אתם עדי כשהודה מעצמו אמאי יכול לחזור בו הא קאמר אתם עדי ואי כשלא אמר אתם עדי היכי קתני בתבעו והודה דהודאתו כק' עדים דמי הא מ"ל משטה וכו' ואיכא דדייקי מהכא דבמודה מעצמו אע"ג דאמר אתם עדי אמרי' אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ומפ' לברייתא באמר אתם עדי ולא נ"ל דמאי הפה שאסר הוא הפה וכו' והרי אפי' לא טען טעני' ליה ועוד מאי הפה שאסר והרי הוא טוען שהודאתו לאו כלום היתה ולא אשכחן כי האי הפה וכו' ואינו אלא תוך כ"ד אבל כאן אפי' לאחר כמה שנים יכול לטעון להשביע וכו' ונ"ל דהא דתניא בתוס' לא שייכא הכא כלל ולא במודה בפני עדים עסיקי' אלא במודה בפני ב"ד וה"פ הודאה בע"ד כק' עדים דמי כשתבעו בב"ד והודה לו ושתק שוב אינו יכול לטעון בשעה שהודיתי כבר פרעתי וכו' אבל אם הודה מעצמו יכול לומר בתוך כ"ד פרעתי שהפה שאסר וכו' וכיון דמ"ל פרעתי יכול לחזור כמו כן ולומר טועה הייתי במגו דא"ב אמר פרעתי ול"ד הודה מעצמו אלא ה"ה כשתבעו והודה יכול לחזור בו תכ"ד אלא מפני שנאמנותו אינו אלא מפני שהודה מעצמו קאמר וכן משמע מסיפא דברייתא דכולה משום מגו הוא וצ"ע עכ"ל נר' דס"ל דבהודה בפני ב"ד מעצמו אינו יכול לטעון להשביע וכו' אלא טעיתי וכן הסכים הש"ך בס"ק נ"ו והכריח כן פי' התוס' כדברי ר"י אלא שהעלה דאם תבעו והודה בב"ד אינו יכול לחזור בו בכל ענין אלא תכ"ד ואם הודה מעצמו יכול לחזור ולומר טעיתי בהודאתו אבל אינו יכול לטעון משטה ע"ש אבל ר"י ס"ל דבהודה מעצמו אינו יכול לחזו' בו לו' טעיתי אלא תכ"ד דה"ט דהפה שאסר וכו' אינו אלא תכ"ד וא"כ אם תבעו והודה אינו יכול לחזור אפי' תכ"ד אבל בש"מ למציעא ד' י"א מהספר כ' דאם הודה מעצמו אפי' בב"ד אינו חייב משום דאדם עשוי שלא להשביע וכו' ע"ש

י"ג דין יו"ד הודאה בפני ע"א הויא הודאה וכו' הרז"ה כתב דהודאה בפני עד אחד לא הויא הודאה כלל אפילו אמר לו אתה עד וכתב ה' כנסת הגדולה בסי' ל"ב הגה"ט אות נ"ח וז"ל יש להסתפק אם הודה בפני ע"א ואמר אתה עד ושוב הודה בפני ע"א ואמר אתה עד אי מצטרפין וכו' ושו"ר שאין מקום להסתפק בזה דהא קי"ל כנהרדעי וכו' ואפי' לרב וכו' בהודאה אחר הודאה ובהודאה אחר הלואה מודה דמצטרפין וה"ד הודאה אחר הודאה כגון שא' אמר בפני הודה לו ביום א' שחייב לו מנה והב' אמר בפני הודה לו ביום ב' שחייב לו מנה וכו' ע"ש ולא ראה מ"ש הרמב"ן והרא"ש בפ' ח"ה וז"ל והראב"ד כ' דהודאה בפני ב' דוקא וכו' והא דקאמר הודאה אחר הודאה מצטרפין כגון שכל א' אומר בפני ובפני אחר הודה וכ"כ הרמב"ן במלחמות בפ' ז"ב ע"ש וכ"כ הרשב"ש בתשו' סי' תקס"ד ע"ש הרי דס"ל דאם הודה בפני ע"א ואח"ך בפני עד אחר לא מצטרפין אלא דוקא אם כל א' מעיד דבפני ובפני אחר הודה לו וכ"נ להגיה בדברי ר' ירוחם וכ"כ מהרשד"ם סי' קמ"ב ומהרימ"ט ח"א סי' ע"ב ע"ש ודלא כהכנה"ג שצידד בדברי מהרשד"ם דסי' ל"ז ע"ש ומה שהק' הרמב"ן דא"כ ליפלוג וליתני פטור באומר בפני הודה לו ע"ש נר' דס"ל להרז"ה דאם הודה בפני ע"א אם לא טען אין טועני' לו ומתני' קתני אם אמר הוא שאני חייב לו לא אמר כלום דאפי' לא טען אין טוענין לו ולכך לא קתני פטור וסיפא מילתא אחריתי קתני דאם הודה לו אע"ג דאין טועני' לו יכול הוא לטעון טענת השטאה עד שיאמר בפנינו הודה דהוי הודאה בפני ב' אבל הודה בפני ע"א יכול לטעון טענת השטאה אבל אין טועני' לו וכן משמע מדברי הרז"ה שם וכה"ג כ' ר"י כתבתיו לעיל דין ה' ע"ש ובזה ניחא מה שהק' עוד ולדידיה מי ניחא כיון דמעצמו הוא אפילו לב' לא אמר כלום ולא קתני א"ל ע"ש די"ל דקתני א"ל למידק דוקא א"ל לא אמ' כלום דטועני' לו הא אם הודה אפי' בפני ע"א אין טוענים לו אבל הוא יכול לטעון משטה עד שיאמר בפני ב' והש"ך תי' בענין אחר ופי' דברי הרז"ה דאפי' הודה לבדו מצטרפי' כיון דס"ס ב' עדים הם נר"ל מדין השטאה עש"ב וז"ל ר"י מה שדקדק ממשנתינו מדקתני סיפא בל' רבים דהא הוא דהודאה אחר הודאה מצטרפין וטעמא משום דס"ס תרי סהדי נינהו והוה ליה הודאה בפני ב' ונ"ל מדין השטאה ואם כן במתני' הו"מ למתני בפני הודה לו דהא איכא אחרינא בהדיה ול"מ היכא דתרוייהו חזו כחדא אלא אפילו בזה אחר זה דיינו ועדיין לא היה צריך סיפא לשנות בל' רבים וא"ת משום דשני בדיבוריה הוא דאשמועינן דב' בעי ולא משום דאיצטריך בפנינו כגון דאיכא אחר בהדיה כמה דחוק וכו' עכ"ל מבואר שהבין דברי הרז"ה דאפילו הודה לכל א' לבדו מצטרפי' ולכן ק"ל אמאי קתני מתני' בפנינו וכ"כ הרב המאירי דאיכ' מ"ד הכי ע"ש ואפשר שזה הכרח הראב"ד והרמב"ן דבעי' שיאמר בפני ובפני אחר הודה לו מדקתני מתני' בפנינו ומהרימ"ט סימן ח"י כתב דמ"ש הראב"ד בההיא דהודא' אחר הודאה שכל אחד אומר בפני אחר דמשמע דאיכא תרי סהדי יש להעמידו משום דההיא דהודאה אחר הודא' משמע נמי אף בב' הודאות דעל מה שהעיד זה לא העי' זה כיון דתרוייהו מחייבים ליה מנה מצטרפים ובהא הוא דצריך שכל אחד יאמר בפני ובפני עד אחר הודה אבל כששניהם מעידים על ד"א מצטרפי' ע"ש והרמב"ם בפ' ד' מה' עדות כתב אמר הא' בפני הלוהו ביום פלו' או בפני הודה לו ואמר הב' וכן אני מעיד שהלוהו בפני או הודה לו ביום אחר הרי אלו מצטרפין ע"ש נרא' דאפילו