ערך השולחן חושן משפט חלק ב קיא

טעני' להו פרוע כמ"ש התוספות פ"ק דמציעא דף י"ג בד"ה הא וכו' וא"ל דחיישינן שמא יוציאנו שלא בפניו או על הלקוחות והיתומים ולא להם נטעון מזוייף משום דלא שכיח כמו שאין טוענים ליתמי נאנסו וכו' הא ליתא דאפי' לא נטעון להם מזוייף נטעון להם פרוע כדאמרינן בפרק המוכר את הבית גבי שטר כיס וכו' ע"ש ונראה דנ"מ אם הודה שחייב לו לזמן ותבעו בתוך הזמן נאמן לומר פרעתי במגו דהיה יכול לומר משטה כדקיימא לן בסימן ע"ח דאפילו בתוך הזמן נאמן במגו ע"ש ואם כן אע"ג דנאמן הוא לומר פרעתי במגו מכל מקום לא טעני' ליורשי' טענת פירעון בתוך זמן דמלתא דלא שכיחא היא וס"ד דה"נ לא טענינן משטה דלא שכיחא ולזה הוכיחו דטעני' להו משטה מדאמרינן אין אדם משטה בשעת מית' משמ' דוקא בשעת מיתה דל"ש כלל אבל בברי' טעני' להו אבל רי"ו נתיב כ"ו ח"ג כתב טוענים ליתומים וכו' כל דבר שהיה אביהם יכול לטעון בדבר מצוי כגון בפקדון שמא יחזיר או שמא לקח או משטה היה בך וכו' זולתי ממ"ש בשעת מיתה דאין אדם משטה בשעת מיתה וכו' עיי"ש משמע דטענת השטאה שכיחא היא ולכך טעני' להו

ז' דין ה' לא מהניא טענת השטאה אלא כשתבעו והודה וכולי וכן הא דקיימא לן אין צריך קנין וכו' אם עמד מעצמו ואמר חוב שיש לי אצלך מחול לך אפילו לא אמר אתם עדי הרי החוב מחול דל"ש הכא משטה אני בך ושלא להשביע את עצמו אבל אם הלה תובעו ואמר חוב שאני חייב לך מחלת אותו או מחול אותו ואמ' מחול אם אמר אתם עדי דרך הודאה הרי הוא מחול ואם לא אמ' דרך הודא' אפי' יש עדי' אינו מחול דשייך לו' משט' אני בך לפי שתבעתי' דבר שאין דרך לעשותו ועוד שישמעו שאין אני עשיר שיש לי חובות על אחרי' וכן נר' מל' הרמב"ם בפ"ה מה' מכירה שאפי' במחילה צריך שיאמר בדרך הודאה ולא בדרך השטאה שכ' זה שנהגו וכו' הרדב"ז בתשו' ח"ד סי' ש"א פ"ו עיין שם: ח' דין ז' אבל כששתק מתחילה ועד סוף וכו' עיין מ"ש בסימן ע"ה דין ט'

ט' כתב בשו"ת בשמים ראש סימן ק"ל בראו' שאמ' לשמעון ולוי מנה לי בידכם ואמר שמעון אין ווי שתק מי הוי הודאת שמעון ושתיקת לוי הודאה לגבי לוי תשו' אף על גב דלמקצת ענינים שתיק' כהודא' בהאי ענינא דממונא אפילו אמר אין לא מהני עד שיאמר אתם עדי וזה ישתוק לא זולת ואפילו היה שמעון כשר לעדות נגדו אין זה ענין לא"ל ע"א נטמאת אשתך דהתם כשהוא אינו יודע מן הענין וכאן זה אומר עכשיו ודאי והאי דשתק משום דלא איכפת וכו' ע"ש הרי דסביר"ל דשתיק לא הויא הודאה ואפילו יש ע"א נגדו ומ"ש דל"ד לע"א שא"ל נטמאת אשתך ושתק דהתם משום דאינו יודע מן הענין וכו' לכאורה ק' דבר"פ א"ל מבוא' דע"א א"ל אכלת חלב ושתק חייב וכן כתב הרמב"ם פ"ג מהלכות שבועות דאפילו א"ל אשה אכלת חלב ושתק חייב עיי"ש משמע אפילו הוא יודע הענין שתיקה כהודאה

יו"ד דין ח' דרך הודאה גמורה וכו' ז"ל בה"ג דקי"ט ע"א כל היכא דאמ' עדים בפנינו הודה לו עדות מעלייתא היא דתנן אם אמ' הוא א"ל שאני חייב לו איש פ' א"ל שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמ' בפנינו הודה שהוא חייב לו וכו' ואמור רבנן כל היכא דאמ' בפנינו הודה לו ל"צ למימר אתם עדי וכו' ע"ש ובכ"מ ברפ"ז מה' טוען אבל הר"ן בחי' שם כ' וז"ל ולא עוד אלא אפי' הכמין לו עדים וכולי מהכא שמעי' שבכל הודאה שע"י התביעה אע"פ שאמ' במוסר יכו' הוא לומ' משטה אני בך וכו' שלא אמרו אם כמוסר עדותו עדות וכדאמרי' לקמן אלא שלא ע"י התביעה שהיא מטעם השבעה דאם אמ' כמוסר ודאי לא אמ' משום השבע' הוא וכ"ת א"כ למה אמר הכמי' לו עדים אחורי הגדר שאף אם היו העדים בפניו הרי אינם כלום אם לא א"ל אתם עדי ואף כשאמר כמוס' י"ל שהוא יכול למימר משטה אני בך וכדכתי' ליתא דכל עיקר ל' הכמי' לא אתא אלא ללמד שאם היו העדים בפניו אע"פ שלא א"ל אתם עדי אם אמר כמוסר דבריו קיימים שאחר שאמר בפני ב"ע אין אדם משטה ע"ז שמתירא הוא מן העדים וכך הם דברי הרמב"ם פי"ז מה' עדות עכ"ל מבוא' דס"ל דהרמב"ם למד אם אמר בדרך הודאה אינו יכול לטעון משטה מההיא דהכמי' וכו' דמשמע דאם היו העדים בפניו חייב ולכך כ' הרמב"ם בפי"ז מה' עדות דין זה סמוך לההיא דהכמין ע"ש ובזה ניחא דשמעי' מינה נמי דבפני התובע אינו יכול לטעון אפי' טענת השבעה דהא מיירי בפני התובע וקתני אפי' הכמין וכו' משמע דאם היו העדים בפניו חייב משום דאינו יכול אפי' טענת השבעה ועי' להרשב"ץ בתשו' ח"ב סי' קנ"ז ולמהרימ"ט ח"א סי' מ"ד ומ"ב ולכנה"ג בסי' ל"ב הגב"י אות י"ז

מיהו מ"ש הר"ן דאין טענת השבעה מהניא כמוס' אפי' לא היו העדים בפניו אין כן דעת הרמב"ם ברפ"ז מה' טוען דסביר"ל דאפילו הודה בפני עדים יכול לטעון טענת השב' ע"ש בל"מ ובפ"י מה' זכיה ועוד נר' דסביר' ליה דאין חילוק בין ש"מ לבריא דכל שהודה בדרך הודאה מסתמא הכי הוא ולא שלא להשביעו נתכוון אלא דאם טען הוא נאמן אבל אין טוענים לבניו דהוי כמלת' דל"ש דלא טעני' ליתמי וכה"ג כתב הש"ך בסק"ז עי"ש הרדב"ז בתשו' ח"ג סימן תר"א כ' בראו' שהלוה מעותיו לשמעון שלא בעדים ואחר כך א"ל תן לי מעותי שהם ק' והשיב לו שמעון אין לך בידי אלא ן' והלך ראובן והביא עדים שראו את שמעון קונה סחורה וא"ל מנין לך מעו' ואמר של פ' הם שנתן לי ק' פרחים לקנות סחור' דאפי' אם יטעון שמעון שמעולם לא לוה ממנו אלא ן' ישבע שבו' דאורייתא כשאר כל מודה במקצת ומה שהודה בפני עדים לא חשיב הודאה דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו שהרי לא בתורת הודא' היה אומר דאפ' שמפני שראו אותו קונה סחורה הרבה אמר של פלוני הם כדי שלא יחזיקו אותו עשיר משמע דס"ל דאם אמר בדרך הודאה גמור' הלשון חסר (עכ"מ) ומדברי הר"ן שכתב מוכח דסביר"ל דאפילו לא הזמין העדים כיון שהודה בפניהם כמוסר חיי' וכתב עוד שם וז"ל ומ"מ נראה וכו' אם הודה בפני ג' הודאתו הודאה אף על גב דלא א"ל אתם עדי וכו' דמאחר שהוא מחזר לעשות ההודאה בפני ג' הרי הוא כמוסר בתור' עדות וכו' ועוד כתב ה"ר דוד דאפילו בשנים אם חזר אחריהם כדי שישמעו ההודאה הודאה שלא הצריכו לומר אתם עדי אלא כדי שיזמינום לדבר זה הן בדבור הן במעשה דין א' להם וכו' עיי"ש מבואר דסבירא ליה דאם חזר אחריהם אפילו לא מסר דבריו בתורת עדות ואם אמר כמוסר אפילו לא חזר אחריהם הוי הודאה אבל ראב"ן בספרו דף קי"ב ע"ד כתב וז"ל ראו את אביהם וכו' אם כמוסר דבריו להם שקראם וא"ל ראו שאם אמות או אשכח אלו מעות של פ' וכו' נראה דסבירא ליה דבעי' שיזמין שמוסר דבריו בתורת עדות וכ"כ הסמ"ג ובעה"ת הביא דבריהם הש"ך בסקי"ט עיי"ש ועיין בתשו' מהר"ש צרור בספר חוט המשולש סימן ל"ד: