ערך השולחן חושן משפט חלק ב קט

נגמרת לחיוב עד שיכפרו שניהם וכעדות א' היא וכן בעדי' זוממי' ההתראה צורך עדות כמ"ש הרשב"א בתשו' וא"כ הכא דאין אחרים לנדרו לא מהניא חזרתו תכ"ד שלהם אלא תכ"ד של עצמו ונר' דגם הרמב"ם מודה הכא דלא מהניא חזרתו בתכ"ד של חבירו דכבר כתב מרן הכ"מ שם והרדב"ז בלשון הרמב"ם דף ס"ג ע"ג הטעם דכיון דאחרים החזירו אותו תכ"ד לשבועתו והוא קיבל מהם תוך כדי דבור כחזרה אריכתא דמיא דהכל ענין א' עיין שם בהלח"מ אבל הכא ודאי דלא מהניא חזרתו תוך כ"ד ש חבירו וכן כתב הריטב"א בחי' למכות ע"ש וכ' הרדב"ז בתשו' ח"ב סימן תשנ"ו דה"ד לענין שאינו נאמן אבל פורע חובו וחוזר וטוען עליו משכון פ' יש לי אצלך ואם לא יודה ישבע היסת ומסתברא שיבא לעכב הפירעון עד שישב' חבירו על, המשכון דלא דמי לשטר מקויים וכו' ע"ש

ט' אבל תכ"ד יכול וכו' הוא כדי שיאמר שלום עליך ר' ומורי אחר שישתוק הרשב"ש סימן תק"ה ע"ש משמע דאם לא שהה אלא שיעור כ"ד ממש לא הוי הפסק ושיעור כ"ד הוא ד' תיבות שלום עליך ר' ומורי וכבר כתבתי בחי"ד סימן ר"י דלפי טעם ר"ת שכתבו התוספות בקמא דף ע"ג בד"ה כי וכו' לא הוי הפסק אלא יותר מכ"ד מיהו שיעור כ"ד הוא ג' תיבות שלום עליך ר' כדקאמרינן בפרק מרובה וכן משמע בש"מ דנזיר אבל דעת רש"י והתוס' בנזיר דבעי' תכ"ד דאם שהה שיעור ג' תיבות הוי הפסק וכן דעת הרמב"ם ע"ש

סימן פ"א

דין א' משטה הייתי בך וכו' ואפי' מנה לו בפני עדי' וכשתבעו הודה בפני עדים ואח"ך אמר משטה הייתי בך ומה שמניתי לי מתנה היא נאמן ה' המאירי בחי' לסנהדרין ד' כ"ט וע"ל בסי' ע"ט ס"ד

ב' ואפי' לא טען משטה הייתי בך אלא להד"ם פטור וכו' כ' מהרימ"ט ח"א סי' קט"ו דדוקא כשחז' וטען משטה וכו' ודקדק כן מל' הרמב"ם בפ"ו מה' טוען שכ' לפיכך אם אמר להד"מ לא הוחזק כפרן ול' הוחזק כפרן המוזכר בכ"מ הוא מטענה לטענה ולא מצינו בשום פוסק דס"ל בפירוש דיועיל לו להכחיש העדים עש"ב וזה דעת הרמ"ה בחי' לסנהדרין אבל ל' הרמב"ם שם דין ז' ודין ח' והסמ"ג עשי' צ"ה מוכח דאפי' לא חזר וטען משטה וכו' אלא להד"מ לבד נאמן וכ"כ מהראנ"ח ח"ב סי' ח"י שכן דעת הרי"ף והרמב"ם ע"ש וז"ל ה' חקות הדייני' סי' ל"ה אעפ"י שלא אמר משטה הייתי בך וכו' אלא שכפר ואמר להד"מ ה"ז פטור וזה שלא טען משטה הייתי בך אתמול הוא מפני שלא היה זכור וכו' וכן דעת הרמב"ם אבל יש מי שאומ' דדוקא כשחזר וטען לאחר שאמר להד"מ אמת משטה הייתי בך רציתי לומר לך ולפיכך לא הוחזק כפרן אבל אם לא טען כן ה"ז הוחזק כפרן ומ"מ אין לנו לזוז מדברי הרמב"ם עכ"ל הרי שכ' דהרמב"ם ס"ל דאפי' לא חזר וטען משטה פטור ומינה לא תזוז והביאו ג"כ המבי"ט ח"א סי' קט"ו ע"ש וכ"כ הר"י בחי' שם וז"ל י"א שצ"ל שכוח הייתי כשאמרתי להד"מ וכו' אין הדברים נראים כן אלא כי אמר להד"ם פטור דאין טענת משטה גדולה מזו שהרי הוא מבטל עכשיו הודאתו ואומ' להד"ם ואותה הודאה כאלו אינה כיון שהוא אומ' שלא היתה הודאה כאלו אמר שכחתי מפני שלא היתה אלא השטאה בלבד וכו' ע"ש וכן נר' מדברי ראב"ן בספרו ד' קי"ב ע"ג ע"ש וכן דעת מהרשד"ם סי' קמ"ב ע"ש גם הרדב"ז בתשו' ח"א סי' קמ"ג כ' דאם טען משטה הייתי בך כ' קצת פוסקי' דמשבעי' ליה וכו' ונ"ל באם טען להד"מ פטור אפי' משבועה כיון דלא דכיר וכו' ע"ש ואם אינו נאמן אלא כשחזר וטען משטה וכו' צריך לישבע שהוא משטה אלא ודאי דס"ל דבטענת להד"מ לבד פטור אפי' משבוע' מיהו מדברי הר"י שכתבתי מבוא' דטענת להד"מ לא מהניא אלא משום דהו"ל כאלו אמר שכחתי' מפני שהייתי משטה וא"כ למ"ד בטענת משטה צריך לישבע ודאי דה"נ אם טען להד"ם צריך לישבע וכ"כ הרמב"ם והסמ"ג בהדיא וז"ל אבל אם טען ואמר משטה הייתי בך או להד"ם או שלא להשביע את עצמי נתכוונתי פטור ונשבע היסת עכ"ל

ג' כ' הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' ש"ו דאפי' חזר וטען הודיתי ופרעתי לא הוחזק כפרן וכ"כ הר"ד תלמוד הרמב"ן וז"ל ולא עוד אלא אפי' אמר פרעתי אחר ההודאה נאמן אע"ג דהשתא לא הוי מלתא דכדי כיון שהוא אומר שאח"ך פרעו מ"מ הטענה בעצמה היא מילתא דכדי שלא היה מתחיי' עליה ואינה כדאי שיהיה מוחזק כפרן עליה והיינו דקאמר תלמודא בסתמא שלא הוחזק כפרן עכ"ל ונר' משום שאין אדם נעשה כפרן ע"פ עצמו אלא א"כ הכחישוהו העדים וכיון שטענתו מצד עצמה אין בה הכחשת העדים ולא יתחייב בה לא הוחזק כפרן וכה"ג כ' הלח"ם בפ"ו מה' טוען לדעת המ"מ גבי אין לך בידי ע"ש אבל בעה"ת שי"ב והביאו הטור בסי' ע"ט ס"ל דאפי' מצד הטענה לא היה מתחייב אם גילה דעתו נעשה גזלן ע"ש ועיי' בגד"ת וה"נ דכוותא

ד' דין ב' אבל ש"מ שתבעו וכו' משמע דאפי' לא היה למצוה מחמת מיתה והודה במקצת נכסיו לחבירו הויא הודאה גמורה משום דאין אדם משטה בשעת מיתה אבל מדברי הרמ"ה בפ' מ"ש סי' ג' שכ' וז"ל הא מתניתא לא מתוקמא אלא בש"מ דמחלק כל נכסיו א"נ דמצוה מחמת מיתה דמקנו באמירה דעלמא ומהני ביה האי לישנא דאם ילדה יטול אבל בבריא א"נ בש"מ במקצת וכו' אסמכתא לא קניא וכו' וכ"ת מ"ש ש"מ מבריא וכו' דהא אסמכתא מי לא קניא בבריא ה"נ היכא לא מטי ממונא לידא דמקבל מתנה אבל היכא דמטי ממונא לידא דמקבל מתנה וכו' וה"ה גבי ש"מ וכו' דהא דברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמי וכמאן דמטא לידיה דמי ועוד מ"ט אמור רבנן אסמכתא לא קניא דסמכא דעתיה דלא מקיים תנאיה ולא גמר ומקני ה"נ ש"מ כאן דמצוה מחמת מיתה מגמר גמר ומקני דאין אדם מצוה מחמת מיתה וכו' עכ"ל משמע דלה"ט נמי דאין אדם משטה בשעת מיתה דוקא במחלק כל נכסיו או במקצת מחמת מיתה אבל בש"מ במקצת דינו כבריא לענין אסמכתא וא"כ נר' דה"ה גבי הודאה דהא דאין צריך קנין במתנת ש"מ או במצוה מחמת מיתה ה"ט משום דגלי דעתיה שסובר שהוא מת ולכך נתן כל נכסיו אבל במקצת ולא היה מצוה מחמת מיתה דצריך קנין לא היה סבור שמת לכך שייר לעצמו וא"כ ה"נ לא אמרינן אין אדם משטה בש"מ אלא במצוה מחמת מיתה וכו' לכאו' מדאמרינן נמי דאצ"ל כתובו משום דדבריו ככתובי' וכמסורים דמי דה"ד במצוה מחמת מיתה

ה' הגה או שתקו לצואתו הוי כהודאה וכו' ואפילו לא היו עדים בצואתו אם הוא מודה שכך הוא חייב המרדכי וכתב הש"ך דהא דאינו נאמן במגו נראה לי הטעם דהוי כמגו במקום עדים דאנן סהדי דשתיקתו ודאי הודאה וכיון דהודה לית ליה מגו וכה"ג כתב מרן הב"י בסימן ע' עיין שם וכעין זה כתב מהר"ם בתשובו' דשייכי לס' ניזקין סימן י"ב וז"ל ואפילו אין עדים שקצץ