ערך השולחן חושן משפט חלק ב קו

לי יותר מזה וי"ל שגבאים אלו כב"ד הן לדבר זה ומודה בזה בפניהם כמודה בפני ב"ד ובראיה אחרונה דאמר אין לי ראיה שוב אין מקבלין ממנו וכו' ואפשר כי גם בענין שאמר שאין לו אלא מה שראה כתוב אינו מפסיד בכך דהפרש יש בין אומר בכלל נכסיו שאין לו יותר ובין שמודה בענין פרטי שאין לו כגון מודה שאין לו ראיה על דינו זה שבענין א' פרטי אדם עשוי לזכות אם יש לו ראיה עליו אם לא אבל מה נעשה לא' שנכסיו מרובים ואין עשירים יודעים וזוכרים כל אשר להם וכו' ע"ש ואם כן לק"מ דהכא שנתחייב ע"פ ב"ד לפרוע לשמעון הוי כמודה בענין פרטי ועיין בהט"ז סס"י כ"ב

ל"ד כתב הרב פנים מאירות ח"ב סימן פ"ו דצריך לישבע היסת והביא ראיה ממ"ש הש"ך בסימן ע"ח ס"ק ט"ו דאם הלוה חי ואמר שפרע דא"ץ שבועה דה"ד קודם פירעון אבל לאחר תוך זמן הפירעון צריך לישבע וטעם הדבר דהך חזקה דאין אדם פורע בתוך זמן משוי ליה כאלו המלוה מוחזק בממון ודומה לחזקת ג' שנים דמקרי חזקה כיון דלא מיחה שלש שנים חזקה שמכר לו או שהוא שלו ואפילו הכי צריך לישבע היסת אלמא לא אלימא חזקה לאפוקי משבועת היסת וה"נ א על גב דאינו חייב לשלם מכח חזקה דאם היה חייב לו הי"ל לפרוע צריך לישבע היסת ע"ש ואין נ"ל דהרי כת' הב"ש בא"ה סימן צ"ו ס"ק ח' דמדברי הרי"ף ובעה"ת והרשב"א נראה דאין צריך לישבע אפילו אחר הפירעון שכ' דלאו טענה היא וכ"נ עיקר וכו' ע"ש וגם הב"ח והש"ך בסי' ע"ח שפסקו לאחר הפירעון צריך לישבע היסת אפ' דה"ד התם דלאו חזקה אלימתא היא דהא מיבעיא לן באומר פרעתיך תוך זמן אי אמרינן מגו במקום חזקה או לא וקיימא לן קולא לנתבע אבל חזקה זו אלימתא כמ"ש הרשב"א בתשו' ח"ד סימן י"ט דאינו נאמן במגו במקום חזקה זו דאלימתא ועדיפא מחזקה דאין אדם פורע תוך זמן ועוד חזקה זו הוי כעדים כמ"ש מהר"ם בתשו' קצרות סימן קס"ו וכתבתיו לעיל ע"ש ואפילו למאן דאמ' התם דאם הלוה חי צריך לישבע מודה הכא דאין צריך לישבע והא דמיא לטענת פרוזבול דנאמן בלא שבו' מכח חזק' דלא שביק היתר' וכו' ודעת הרשב"א בתשו' ח"ג סי' ח"י נוטה דאפילו חרם סתם אין צריך דכודאי משוינן ליה עיין שם

סימן פ'

א' דין א' מי שטוען בב"ד וכו' טען אין לך בידי אלא ן' והשאר איני יודע וכשראה שהוא מתחייב בדין חזר ואמר נזכרתי שאין לך בידי רק כך חייב דכל דבר שאדם טוען איני יודע שוב אינו יכול לחזו' בו מחיוב לפיטור הרשב"א בתשוב' ח"ב סימן ג' עיי"ש משמע בהדיא דאפילו היה סבור שהוא פטור וכשראה שמתחייב בב"ד חוזר הוי מחיוב לפטור וכן נראה מלשון הטור ומרן אבל מהרי"א סימן קמ"ט הביאו הכנסת הגדו' הגב"י אות ה' כתב דדוקא כשטוען טענה שהטוען עצמו יודע שנתחייב בו אבל כשטוען טענה שהוא סבור שפוטר את עצמו בה אע"פ שהדין מחייבו יכול ולחזור ולטעון ע"ש: ב' אבל אם בא לתקן וכולי עיין בתשובות הרדב"ז ש חלק ג' סימן תקע"ג

ג' יכול לחזור ולטעון אפי' לסתור וכו' כן דעת הרא"ש וז"ל הרמ"ה מסתברא דאפילו טען אבראי של אבותי ולא של אבותיך והדר וכו' ומצי א"ל האי דאמינ' לך אבראי של אבותי ולא של אבותיך משטה הייתי בך וכו' ע"ש אבל בש"מ לבתרא כתב בשם ר"י דאם טען חוץ לב"ד של אבותי ולא של אבותיך הוי כמו שטוען לא לקחתיה ממך לעולם בהדיא דקיימא לן כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והודאת ב"ד לחובתו אפי' חוץ לב"ד הוי כק' עדים ואינו יכול לטעון משטה הייתי בך אפילו לא אמר אתם עדי שהרי לפטור עצמו הוא בא והרי הודה בחובתו מכלל טענה שבא לזכות בה את עצמו וכ"כ הגמ"י בפ' יו"ד מה' טוען וכ"כ הרב המאירי בשם הגאונים ע"ש וכ"פ הרדב"ז בתשו' ח"א סימן קל"ז באומר לא היו דברים מעולם או לא לויתי חוץ לבית דין ובאו עדים שלוה הוחזק כפרן ואינו נאמן וכן דעת הראב"ד והתוספות עיין שם

ד' ואף על פי שיצא מבית דין וחזר וכו' נר' דאפי' יש בין טענה א' לטענה אחרונה זמן מרובה וכו' אבל הטור כ' דוקא תכ"ד וכו' כ"כ הרשב"ש בתשו' סימן תק"ה עי"ש ודבריו תמוהים דמפטור לפטור אפילו אחר זמן רב יכול לחזור ולטעון ובהכי מיירי הרמב"ם והטור בנתחייב בדין בטענה הא' או הוכחש בעדי' דאינו יכול לחזור ולטעון אלא דוקא בתכ"ד

ה' מפיטור לפיטור וכו' כתב הריטב"א בחידושיו לשבועות דף מ' ע"א אבל מורי הרא"ה סבירא ליה שאינו טוען וחוזר וטוען דכיון דקיימא לן כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי הוה ליה כשחוזר וטוען פרעתי כחוזר בו מחיוב לפטור שהרי בכלל טענתו א' יש שלא פרע וכן נראי' הדברים וזכורני שהרבה דנתי לפני מורי הרשב"א ע"ש אבל הרשב"א בתשו' ח"ב סימן של"ה והביאו מרן הב"י כתב דאם טען לא היו דברים מעולם וחזר וטען שלוה ופרע נאמן ע"ש וכן כ' הרמ"ה בפ' ח"ה סי' ט"ל עש"ב וכן מבואר בדברי הטור ומרן בסימן ע"ט ע"ש וז"ל מהר"י ן' הרא"ש בתשו' על ראו' שתבע שמעון מנה והוציא עליו כת"י שחייב לו ושמעון השיב לא היו דברים מעולם ואינו כת"י ואמר לו ראובן שישבע שאינו כת"י ויפטר ולא רצה שמעון לישבע והודה בבית דין שהוא כת"י וחזר וטען שפרע נ"ל שהדין עם שמעון והא דאמרינן שאינו נאמן לומר שפרע לאחר שכפר ה"ד כשהכחישוהו העדים בטענתו א' ואינו יכול לזכות בה וכן פ' רבינו יונה וז"ל בפרק ח"ה על ההיא דטוען וחוזר וטוען בד"א שאין הטוען חוזר וטוען לסתור דבריו הא' במקום שהוא מתחייב בדין בטענתו הא' אבל זכה בדין אלו עמד בטענתו ראשונה יכול לחזור ולטעון ולזכות עצמו בטענה אחרת כיצד היה טוענו במנה וא"ל להד"מ ואין שם עדים שלוה יכול לחזור ולטעון לויתי ופרעתי וא"א הרי הודה מתחילה שלא פרע שכל האומר לא לויתי כאומ' לא פרעתי דמי ועכשיו מודה שלוה והרי הוא חייב אלא כיון שאלו עומד בטענתו א' היה זכאי יכול לזכות עצמו בטענה ב' וכן כתב הר"י ן' מיגש וכן פ' א"א הרא"ש עכ"ל וכן כתב מהר"ם אלשיך בתשו' סימן ט"ל עיין שם מיהו כתב הרדב"ז בתשובו' ח"ב סימן תשפ"ט דאם לא נכתבו טענותיהם יכול לחזור כגון לא לויתי וחזר וטען לויתי ופרעתי אבל אם כתבו טענותיהם לפני הדיינ' שוב אינו יכול לחזו' ולטעון אפי' מטענ' פטו' לטענ' פטו' דכיון דלא חזרו בהם עד שנכתבו בודאי בדוקא אם טוענים ע"ש

ו' נסתפק הרח"ש ח"א סי' כ"ד בהא דקי"ל דטוען וחוזר וטוען כגון שאמר לא לויתי וכו' דשמא ה"ד לגבי נתבע שבא לפטור עצמו אבל לגבי תובע שבא להוציא לא ואפ' דבהא תליא פלוגתא דרשב"ם והרא"ש