ערך השולחן חושן משפט חלק ב י

ע"מ שלא יתבענו שביעית משמטת ופסקו הרמב"ם בפ"ט מה' שמיטה וכ' מהר"י קורקוס שם נ"ל הטעם אע"פ שאינו יכול לנגוש אותו כיון שהחוב מוטל עליו וחייב בכל עת לצאת ידי שמים וגם אם יתפוס המלוה משל הלוה אין מוציאין נגוש ועומד הוא ול"ד לקובע לו זמן שאין עליו חיוב בתוך הזמן ע"ש הרי אם המלוה התופס משל הלוה אין מוציאין מידו וכן מסתברא דגם בקובע לו זמן תפיסתו תפיסה בשיש לו הפסד ואין לך הפסד גדול מזה שאין יכול לתובעו לעולם ובפ' שני דייני גזירות ובר"פ אין בין המודר דמוקי רבא מתני' דהמודר הנאה מחבי' פורע לו את חובו אפי' כרבנן וכגון שהלוה ע"מ שלא לפרוע ופירש"י והר"ן שם דכשהלוהו התנה עמו שלא יהא לו כח לכופו אלא כשירצה הבעל יפרענו מדעתו ע"ש צ"ל דאע"ג דהלוה צריך לפורעו לצאת ידי שמים וגם אם תפס המלוה נכסיו אין מוציאין מידו מ"מ לגבי מודר הנאה הפורע בשבילו לא חשיב הנאה וכ' הר' כנה"ג סי' פ"ה אות י"ד בשם הר' פליטת בית יהודה סי' י"ז דהיינו דוקא שיכול להתפרע כשיבא הזמן אבל אם היה שבור ונר' לעין דבהגיע הזמן לא יהא לו לפרוע אפי' לא הגיע הזמן יכול לומר לו אלו הייתי חייב לך היה לך לעכב ע"ש וכ"כ הריב"ש סי' ק"ט על דבר ירושה של שמעון שנפל ביד ראובן והיה חייב לו ורוצה לעכב הירושה בידו כדי לפרוע ממנה כשיגיע הזמן אינו יכול לעכב מיהו כשיש פסידא אין מוציאין מידו וכ"כ הרשב"א בתשו' שאם יראה לב"ד שהלוה מבזבז נכסיו וכשיגיע הזמן לא ימצא מקום לגבות אין מוציאין מיד המלוה בתוך הזמן ע"ש גם הרא"ש בפ"ק דגיטין סי' י"ט כתב בשם הר"פ דהכא מיירי כשקבע לו הזמן לפורעו ובתוך הזמן שלח לו מעותיו דל"ש לומר תופס לבעל חוב כיון דהמלוה עצמו לא היה יכול לתפוס בתוך הזמן והוא חילק דאפי' בתוך הזמן אם אין לו נכסים אחרים ויפסיד המלוה מהני תפיסה והביאו הטור סי' ק"ה ומרן סי' ק"ו דאפי' תפיסה ע"י שליח מהני אפי' בתוך הזמן אם אין ללוה נכסים אחרים ויפסיד המלוה ע"ש הרי המלוה שתפס תוך הזמן מוציאין מידו אלא א"כ יש פסידא כשיגיע הזמן ועי' במהריב"ל ח"ד סי' ו' שכ' דאין אדם יכול לעכב ממון על דבר שלא בא לעולם ונר' דבדבר שלב"ל אפי' כשיש פסידא אינו יכול לעכב. ואם א"א להחזירו נר' דחייב מן הדין המלוה לפרוע מה ששוה אותה המתנה דהיינו שמשערים כמה אדם רוצה שיותרו מחובו שחייב לזמן פ' כדי לפרוע מיד הר' בית דוד חי"ד סס"י פ' ע"ש. ה' הקובע זמן לחבירו לפורעו בזמנים מחולפים אם עברו הזמני' ולא תבע המלוה אינו יכול לכופו ללוה לפורעו הכל אלא לזמנים מחולפים הר"ש יונה סי' ל"ד והביאו הר' כנה"ג והר' בני חיי ע"ש ובעל העיטור בדיני חוב ד' ס"ד ע"ג כ' וז"ל ובתשו' הקובע זמן לחבירו שיפרענו בכל שנה ושנה כך וכך ועברו זמנים ולא פרע ותבע לו מכל הזמנים ואמ' לא אפרע אלא מזה הזמן אפי' ששניהם מצויים בעיר ולא תבע חובו חייב לשלם הכל וסתמא היא עכ"ל ונראה דאם תבעו אפי' לא תבעו בב"ד רק בפני עדים או בינו לבינו והלוה מודה בכך חייב לפרוע כמ"ש מור"ם בהג"ה לקמן דין י"ד ע"ש. ו' והלוה נשבע היסת וכו' משמע דוקא כשאין חי' ביניהם בגוף ההלואה רק בזמן אבל אם יש אי' ביניהם גם בסך ההלואה כגון שהמלוה אומר מנה בידך לשלם עכשיו והלוה אומר אין לך בידי אלא חמשים לשלם לשנה הוי מודה במקצת וחייב שבועה דאורייתא אע"ג דכופר הכל לזמן הפירעון הר' ט"ז והסכים עמו הר' המגיה ע"ש. ז' אם היה שם ע"א וכו' הרמ"בם נמשך אחר רבו מה"רי ן' מיגש בתשו' סי' ע"ד וז"ל מי שעליו חוב לחבירו וטען שכבר הגיע זמן הפירעון והלוה טוען שלא הגיע זמן הפירעון עד יום פ' ועד אחד מעיד שהגיע זמן הפירעון חייב לישבע שבועת התורה שלא הגיע זמן הפירעון החוב אלא לזמן פלוני לפי' שהכלל העולה מטענת המלוה הוא שא"ל יש לי אצלך עתה ממון והלוה אומר אין לך אצלי עתה כלום א"כ היתה כפירתו כפירת ממון בעת זה ומי לא עסיקי' שתזדמן לו בזה העת למלוה עיסקא שיקנה אותה באותו זמן אם הביאו לו הלוה שנעשה כשאינו מביא אותו לו מעכב אותו מקנייתה ונר' לכאורה משום דס"ל דלא אמרי' מגו לאפטורי משבועה כמו שכ' מה"רי ן' מיגש בחי' בר"פ כל הנשבעין והביאו הר"אש שם דהא שבועת שומרים דא"ל מגו וכן מודה מקצת ועד א' א"ל בהו מגו ואפ"ה משתבעי' וכו' וכ"כ הרמ"בם בפ"ב מה' שכירות ע"ש ואם כן ה"נ אם יש ע"א שהגיע זמן הפירעון צריך לישבע הלוה שבועת התורה להכחיש העד ואינו נאמן בלא שבועה במגו שהיה יכול לומר הגיע הזמן ופרעתיך אבל להר"אש דס"ל אמרי' מגו לפטור משבו' ה"נ יהיה נאמן הלוה שלא הגיע זמן במגו דפרעתי והתימה על הטור דכאן כתב דברי הרמ"בם דאם יש ע"א שהיום סוף זמנו נשבע שבו' התורה כשאר הטענות וכו' ובסימן צ כ' על הר"י הלוי ול"נ לא"א הר"אש ז"ל שאין חי' בזה בין לשבו' וכו' וכן כ' בסי' צ"ו ע"ש ואם כן ה"נ הול"ל דנאמן הלוה שטען שלא הגיע הזמן בלא שבו' במגו דפרעתי והר"אש בפ' כל הנשבעין שכ' בע"א לא ידענא מאי מגו איכא עיי"ש י"ל כגון שטען לא לויתי וע"א מעיד שלוה נשבע שלא לוה להכחיש העד ולא יאמן בלא שבו' במגו דפרעתי דנראה ודאי דאם הודה לדברי העד שלוה וטען פרעתי נשבע היסת ונפטר כמ"ש מהרי ן' מיגש בתשו' סי' ע"ז כיון דהמלוה את חבירו בעדים א"צ לפו' בעדים ה"נ בע"א אם הודה לו שלוה וטען פרעתי נשבע היסת ונפטר ואין כדין מחוייב שבו' ואינו יכול לישבע דמשלם ע"ש וגם הרמ"בם ומרן שכתבו בסי' נ"א דשט"ח בע"א וטען הלוה פרעתי ה"ז מחוייב שבו' ואינו יכול לישבע ומשלם וכו' והיינו משו' דבשטר בע"א א"ל שטרך בידי מאי בעי ע"ש בב"י אבל במלוה ע"פ בע"א והודה הלוה לדברי העד שלוה אלא שטען פרעתי ודאי דנשבע היסת ונפטר והתימה על הרש"בש בסי' תק"ד שכ' שהוא מדמה שטר בע"א ומודה שלוה וטוען שפרע למי שתבעו בע"א בע"פ ומודה שלוה וטען שפרע ודן בשניהם שמחוייב שבו' שאינו יכול לישבע ומשלם וכו' עיי"ש והרמ"בם בפ"ד מה' טוען כ' מנה לי בידך והרי ע"א מעיד עליו והנטען אומר כן הוא אבל אתה חייב לי כנגד אותו מנה ה"ז מחוי' שבו' ואינו יכול לישבע ומשלם וכו' וכ' המ"מ דא"א לומר כגון ז"ה שאין זה העד יודע אם פרעו אם לאו דאם כן ודאי נאמן לומר יש לי כנגדם בידך דהא אפי' בב' שהעידו שהלוהו ואינם יודעים אם פרעו נאמן הוא לומר יש לי בידך כנגדם מגו דאי בעי אמר פרעתי אלא כשהעד מעיד שעדיין מנה זה אצלו כגון שלא זזה ידם מתוך ידו ושנים המעדין שעדיין המנה בידו ודאי אינו נאמן לו' יש לי בידך כנגדם דהא ליכא מגו דפרעתי ולכך בע"א כיון שאינו יכול לישבע משלם וכן פסק מרן ומור"ם בסי' ע"ה ס' י"ג ע"ש הרי אם יש ע"א שלוה אבל העד אינו יודע אם פרעו או לאו נאמן הלוה לו' פרעתי בשבו' היסת ולא שייך לו' מתוך שאי"למ