ערך ש"י ש"ס צח

מבודין היו מעשה לא עבדו גם שלא בפני ב"ד וע"כ הוה כנחקרה עדותן בב"ד ומתורץ קושית התוס' בד"ה דיבורא דאמאי לא משני ביבמות ג"כ דבי תרי לא ישאנה דדיבורא אמרו דשא"ה דהעידו בפני ב"ד ולפ"ז החשש שמא תשכור עדים ול"ת כן בישראל היינו שלא בפני ב"ד אבל כשהעידו בב"ד דבעל אמר להם שיאמרו לסופר מהני וא"ל א"כ מה משני לעיל כיון דכשר ול"ת ל"ש ולא נפיק חורבא הרי י"ל בפני ב"ד דבפני ב"ד אין חשש שישקרו משום כיסופא דסופר כמו דלא חיישינין בכל עדות בפני ב"ד שישקרו מאיזה טעם ומצאתי בב"מ סימן ק"כ ס"ד דהיכא שהעידו לפני ב"ד ל"ח עד מפי עד ותוס' ופוסקים שלא תרצו כן בד"ה אמרו היינו משום כשר ול"ת דחיישינן שמא תשכור עדים וכבר מסיק שם דזה ל"ש בהעדאת עדים בב"ד דזה מיקרי גמר מעשה ולא עבדי ותמוה דלא נזכר מזה כלל בתוס' דכתבו דהתם ע"י דיבורם נגמר הדבר שעי"כ ניסת לשוק ואין כונתם כלל בין העידו בב"ד א"ל רק כאן אין הגמר ע"י דעדיין צריך לכתוב וליתן ומ"מ בעיקר הסברא כיונתי לדעתו תלי"ת וצל"ע לדינא מאחר שלא הוזכר חילוק זה בשום פוסק ואולי משום ל"פ ומפרט למאי דפסקינן גם באתם חתימי ל"ת כן אף דע"ח כמי שנחקרה בב"ד אלא דגזיר הא אטו הא כפרש"י ואולי בהעידו בע"פ בפני ב"ד לכ"ע ל"פ:

דף ע"א ע"ב משנה אעפ"י שכתבוהו וחתמוהו ונתנו לו וחזר ונתנו לה הגט בטל הקשו המפרשים מה רבותא בהא דנתונהו לו ונ"ל דה"א דכתיבה א"צ שליחות כמ"ש לעיל דף כ"ב ע"ב ואף דצריך הסופר שישמע מפי הבעל שיכתוב משום לשמה י"ל מדרבנן כמ"ש תוס' בעירובין די"ג בד"ה אבל וב"ש סימן ק"כ ואף דכתב שם דזה רק באומר אמרו אבל באמר כתבו הוא בטל דשינו מצוואתו היינו לפי האמת כן הוא אבל לס"ד לא הוה ידעינן זה רק מחמת דתני אף דהנתינה ע"י עצמו בטל משום הכתיבה חזינין דבאמר כתבו גרע ומשום החתימה ג"כ ליכא למפסל מן התורה מחמת שלא עשה הבעל אותם שלוחים דמה"ת א"צ ע"ח ומזויף מתוכו פסול דרבנן וע"כ ה"א הא דבטל לגמרי משום הנתינה דהבעל צוה שיכתבו ויתנו ואז היה כשר לגמרי אבל עכשיו פסול מדרבנן ואטו כתובו חספא ויהבי לה קאמר דאפילו בפסול דרבנן הוי שינוי בשליחות כמ"ש בג"פ סימן קכ"ב וקכ"ז וע"כ בטל לגמרי וא"כ ה"א דכתיבה א"צ שליחות וקמ"ל אף שחזר ונתנו לה בעצמו בטל משום הכתיבה:

דף ע"ב גמרא מספ"ל אי אר"י בע"פ ומי מספ"ל והא תנן הרז"ג א"ל באתי מכאן עד יב"ח וכו' ותני עלה רבותינו התירו וכו' ב"ד דשרו משחא וס"ל כר"י תמהו האחרונים מנ"ל דמיירי בע"פ ונ"ל לפמ"ש הה"מ פ"ו מה"א ה"ד דהוכחת הרמב"ם דמעשה קודם לתנאי בטל התנאי דוקא מעשה ממש ולא דיבור מהרז"ג א"ל באתי עיי"ש בלח"מ דהקשה מדאתקין שמואל א"ל מתי לא יהא גט משום שלא יהא מעשה קודם לתנאי ותירץ בבני אהובה שם דשמואל אתקין לכתוב כן בגט אחר התורף אם ירצה ואז אם יהא נכתב המעשה קודם א"כ כשימסר הגט חשוב גם לרמב"ם מעשה קודם לתנאי ולפ"ז מוכח ע"כ דהכא מיירי רק בע"פ ולש"פ נ"ל דל"ד באריכות הלשון ב"ד דשרו משחא והפלאה ריש כתובות תירוצו אינו עולה כאן אבל מבואר בע"ז דל"ז דלכן התיר משחא ולא פת כדי דלא לקרייה ב"ד שריא כיון שכבר התיר ג"כ הך דגיטא וב"ד המתירין שלשה דברים נקרא ב"ד שריא אמנם ודאי לא יתכן לקרות ב"ד שריא רק כשמתיר דבר חדש שנהגו בו איסור כמ"ש הרע"ב בעדיון פ"ח מ"ד וא"כ הכא דכבר התיר ר"י ורבותינו רק הכריעו הלכה כר"י דנימוקו עמו אין זה חידוש ול"ל דנהגו מכבר איסור דאינו שכיח ליתן גט ע"ת א"ל יבא לז"פ וימות בתו"ז ולא יניח זרע וזקוקה ליבם ולא שייך בזה מנהג כמ"ש בהג"ה חו"מ סימן שלא ס"א ועכצ"ל כיון דדברי ר"י מיירי בכתוב בשטר וחדשו רבותינו דגם התנה בע"פ הדין כן וזה אינו פשוט בדברי ר"י הוה חידוש ושייך לקרותן ב"ד שריא וממילא מוכח דרבותינו מיירי בע"פ מדלא התירו רק משחא ולא פת אף דחד טעם לתרוייהו וכן י"ל בריש כתובות דאמר דלמא לאפוקי מדרבותינו ולא אמר לאפוקי מדר"י די"ל ר"י מיירי רק בשטר ואם המשנה אתי לאפוקי מדר"י עיקר חסר דהל"ל בפירש בשטר עכצ"ל לאפוקי מדרבותינו דע"כ מיירי בע"פ:

ע"ב אר"ה גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר ומה גיטו אף דלא פריש כיון דאמר כתובו אף דל"א תנו אף מתנתו כיון דאמר תנו אף דלא קנו מיניה פרש"י אם עוד חוזר אף דלא התנה אם מתי דמסתמא אדעתא דמת יהיב וכן הר"ן החזיק בפרש"י דר"ה בין בסתם בין אמר אם מתי מיירי אך תוס' הקשו דא"כ למה הצריך המשנה ושמואל תנאי בשכ"מ וכן בפא"נ דאמר פטומי מילי ופריך פשיטא ומה פשיטא הא א"צ תנאי כלל ולפיכך פיר"ת דסתם אינו חוזר רק מיירי באמר אם מתי וזה שאמר גיטו דקאי על המשנה וזה רחוק דמגמרא משמע כמו במתנה חוזר בסתם ה"נ בגט וגם לשיטת רש"י קשה הלשון גיטו והקושיא מפא"נ אין לה תירץ כלל וישיע"ק הקשה אם בסתם נמי חוזר כשעמד משום אומדנא דעד"ז מגרש א"כ אומדנא זאת יש קודם כתיבה וה"ל כתנאי קודם כתיבה דהגט פסול לגמרי והוא קו"ע ולכן לולא דמסתפינא נ"ל דרך אחר דבלא"ה קשה מה דאמר ומה גיטו אע"ג דלא פירש ופרש"י לעיל דף ס"ו דאנן ילפינן זה מדר"ה וקשה מניין דלמא אינו מדמה ר"ה רק גט למתנה לענין אם עמד מכח האומדנא ומה ענין זה לזה דבשלמא תנו ל"צ בשכ"מ דאומדנא יש דודאי אינו משחק בה אבל במהנה מנלן דמהני בלא קנין וכמו שהקשה בח"ר כן לעיל דס"ו ע"כ נלע"ד דודאי אין סברא כלל לילך בגט בתר אומדנא כשמגרש סתם דל"ד למתנה דודאי אין אדם נותן כל נכסיו וישאר ערטלאי א"ל ימות משא"כ בגט וכמו שהקשה הפנ"י אלא נ"ל די"ל הא דדייק ר"ה גיטו כמתנתו היינו בגט המיוחד לשכ"מ שנשתנה מגט של בריא והיינו או שפירש אם מתי מחולי זה דתנאי זה אין דרך בבריא או באמר רק כתבו ולא אמר תנו דבבריא אמרינן דרצה לשחק בה ול"מ רק בשכ"מ או באינך ארבעה דמשנה דלעיל פרק האומר ס"ה ב' והנה באמר כתבו לבד מה דמהני בשכ"מ הוא משום אומדנא דודאי דעתו שיתנו ג"כ דרוצה שלא תזקק ליבם ואין שכ"מ משחק כמ"ש בח"ר לעיל דס"ו וא"כ ממלא אף דלא אמר אם מתי הוי כהתנה דבשלמא אם אמר גם תנו או נותן בעצמו י"ל דלא מהני האומדנא כיון דאינו מוכח טובא וכמ"ש הריב"ש הובא בטו"ז יו"ד סימן רי"ח דבין אדם לחברו צריך אומדנא דמוכח טובא