ערך ש"י ש"ס צז

אף דלא זכה בה אחר כן הוא וצ"ע על פרש"י שם ד"ה לא יתנו דכיון דמית קדים תו לא הוי שחרוריה שיחרור דנפקא ליה רשותיה מיניה וחייל עליה רשות יורשין עכ"ל דלמאי נ"מ ארכביה אתני ריכשי והוסיף ממה שפירש שם בסמוך ובדף י"ג ובאמת גם בגר שמת ונשארו ע"כ קטנים לא"ש דלעיל דל"ט או במפקיר עבדו דצריך ג"ש ויורשים אין יורשים אותו והדין כן דאין ליתן השטר שיחרור לאח"מ דפקע רשותיה דמשחרר ונ"ל דס"ל לרש"י הא דצריך דלימטי לידו דוקא משום דאמר תנו אמדינן דעתיה דהוה כתנאי ע"מ שיבא לידו ואף דלדידיה אין נ"מ דלא מצי למיהדר בו עושה כן משום יורשיו אבל בגר או במפקיר דליכא ליורשים זוכה לו השליח מיד ובמשנה שם דפירש דלא מסר ליד השליח בחייו די לו לפרש דפקע רשותיה ול"ל דנ"מ לדידיה אם אבד הגט מיד השליח או לא יעשה השליחות דבזה די לו תנאי שיגיע הגט ליד העבד עכ"פ לאח"מ ולמה לו להתנות שלא יועיל גם לאח"מ אם לאו משום יורשיו וגם בסתמא שע"ש ונפילה ל"ש ולענין שטר מתנה דל"ש בהפקר דא"כ איך יתן הוא לאחר ובלא"ה בשטר ל"ה תן כזכי עחו"מ סימן קכ"ה ועוד לפמ"ש הפנ"י דלפיכך לא משתחרר העבד עד דמטי לידו משום דאין זה לו זכות שישתחרר שלא בפניו ודר עם שפחה ועובר בלאו כל שעה עיי"ש וא"כ במפקיר עבדו או בגר שמת דממלא נעשה הפקר דס"ל לרש"י בדף מ"ם דאסור בשפחה ובבת חורין ועיי"ש בתוס' בד"ה אותו א"כ זכה לו השליח קודם דמטי ליד עבד עכצ"ל דכ"ז דוקא בזכו בו יורשים:

ע"ב גמרא מאי הדבר צ"ת ק"ל לימא דמספ"ל אם רק בחתימה לא ממסרי מילי כיון דצריך שליחות שלא יהא מפ"כ כדאיתא בהח"ה פרק החולץ אבל בכתיבה מספ"ל אם צריך שליחות עתוס' לעיל דף כ"ב ב' בד"ה והא ובא"ע סימן קכ"ג דפליגי הפוסקים אי כתיבה צריך שליחות ואפילו א"צ שליחות רק משום לשמה צריך שישמע הסופר מפי הבעל גופא וכמ"ש הרמב"ן ורא"ש דמש"ה פסול בכתיבה אומר אמרו וצווחו בו הרא"ה והר"ן:

תוס' ד"ה הא כתב הגט כשר וא"ת ומאי קשיא תמוה למה לא הקשו כן מיד על גוף הבעיא ונ"ל דלס"ד דכתיבו כתב הגט וכיון דאמר כתבו ותנו נעשו שליחים ליתן אך יכתבו בעצמן וכיון דשינו בכתיבה בטל שליחות הנתינה דלא עשאן שליחין רק עד"ז אבל השתא דכתבו רק כת"י ולא קפיד על כתב הגט שיכתבו בעצמן נהי דמילי ממסרי לשליח מ"מ כיון דליכא שינוי מדעת הבעל כשר בנתינה ובכתיבה לא אכפת במילי דלא ממסר שו"ר כן בטי"ג:

בא"ד נהי דמכשיר ר"מ כשמצאו הבעל באשפה היכא שצוה לכתוב מודה ר"מ שצריך לעשות צוויו ואפילו כת"י הוא הוה כאלו צוה להדיא שיאמר לסופר לכתוב ולא סגי הכא במצאו באשפה עכ"ל דבריהן סתומין דהא נעשה צוויו באמת ומיד אמרתי כוונתם כיון דצריך לעשות צוויו צריך שיהא בדין שליחות והבעל טעה דמהני אומר אמרו ואנן אומרים דל"מ וכ"כ פנ"י וב"ש סימן ק"כ והוא דחוק ורחוק כיון דמשום דצריך לעשות צוויו הרי לא צוה יותר אטו אמר שיהא בו דין שליחות ונימא דטעה ועוד כיון דכתבו הכונה כת"י דהיינו החתימה לא צוה כלל על הכתב רק ממילא משמע דהרשה להם לומר לאחר לכתוב מהיכי תיתי להמציא דמצוה שיהא בו דין שליחות וכן נ"ל דתוס' לשיטתייהו דלעיל ד"ה כת"י וכפירש מהרש"א וכמה אחרונים דכתבו סתמא כולל כתב הגט וחתימה רק מחמת דחתם סופר ועד פסול עכצ"ל דכונתו רק על חדא או כתב הגט או כת"י וכן כאן סובבים דבריהם עד"ז דכתבו כלל תרתי רק מחמת ההכרח דחתם סופר ועד פסול עכצ"ל דעל אחד יאמרו לאחרים והרי מ"מ אמר כתבו דמשמע דהם יעשו תרוייהו אלא משום דשליחו כמותו מה שיצוו לאחרים כעשו בעצמם ורצה הבעל שיהא הגט כולו נעשה על ידיהם לכן אמרינן אי כתבו כר"מ הוה כאומר אמרו על כתב הגט ר"ל שהם יצוו לכתוב ויהא כאלו בעצמם כתבו דאם כונתו רק על חתימה לבד הל"ל חתמו מזה יצא דצריך לעשות ציוויו שיהא נכתב בשליחותם ויהא ככתבו בעצמן וכיון דמילי לא ממסרי אין השליח כמותם לא נתקיים ציוויו ומה דאמר הגמרא נעשה כאומר אמרו וכן בתוס' הוה כאלו צוה להדיא שיאמרו לסופר שיכתב היינו כיון דל"ל דכונתו שיכתבו בעצמן ומ"מ אמר כתבו דכולל כו"ח ע"כ כונתו שיאמרו לסופר ומה דאמר כתבו דשליחו כמותו לפי דעתו יהא ככתבו בעצמו כדכתיב וכתב לה ומהני גם לר"א ע"י סופר דכתיבת הסופר ככתב הבעל דשליחו כמותו ומה דפריך בגמרא והא לר"י גם אמרנו פסיל היינו כיון דבחתימה ע"כ פסול אומר אמרו ה"נ בכתיבה כשצריך שליחות אלא דיש לדחות זה דהא דמילי לא ממסרי לשליח היינו לשליח שני שיהא כבעל עצמו אבל לחד שליח ל"ה מילי דהא כשמצוה לכתוב הסופר הוא כמותו וע"כ רק כשאינו כותב השליח בעצמו רק מצוה לאחר אזי חשיב מילי דשליח ראשון לא עשה מעשה רק מילי וא"כ הק"ל דהא מה שכותב השני הוה ככותב שליח ראשון דהא שני עשה מעשה רק שליח ראשון אינו כמו הבעל וא"כ נתקיים מה שאמר כתבו ונראה דמה אכפת לבעל אם יהא ככתבו בעצמן כיון דע"כ לא יכתבו בעצמן וע"כ רוצה שיהא כל הגט נעשה בשליחותו כאלו כתב בעצמו לכן רוצה שיכתב שליחו כמותו ועפ"י ציוויו וכסבור מה שיאמרו לאחרים לכתוב יהא ככתבו בעצמן וממילא יהא ככתבו הבעל עצמו:

דף ס"ז גמרא שמא תשכיר עדים ומי חיישינן והתניא עדים החתומין על שדה מקח וכו' דיבורא קאמר ותמוה דלמה לא הקשה מכל עדות דעלמא ונהי דלפי התירץ דמעשה לא עבדי ג"ז חשיב מעשה וכמ"ש תוס' מ"מ המקשן דלא ידע מזה ה"ל להקשות בפשוט יותר ונ"ל דידע המקשן היכא דמעידין לפני ב"ד בתורת עדות אין חשש דתורה האמינם כשמעידין בב"ד ואפילו יחזרו כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל שלא בפני ב"ד יכולין לחזור ולומר מבודין היינו הרי דאין להם נאמנות שלא בפני ב"ד לכן ה"נ דאין מעידין בתורת עדות לפני ב"ד רק באין בשליחות לומר דבעל שלחם ויש חשש שתשכור עדים לומר שלא בפני ב"ד ע"כ מקשה מהחתומין על שטר דג"כ לא העידו בפני ב"ד ואף דהיה יכול להקשות מכל ע"ח כאן יש חשש נגיעה בפנינו דרוצה ליקח השדה והאשה וכ"ש כאן גם י"ל דהכא חיישינין דתשכור עדים הרוצים לקחתה ואף דעדים החתומין כנחקרה עדותן בב"ד היינו משום דעשו מעשה כמ"ש פנ"י בריש מכלתין דף ג' בד"ה בדין הוא והמקשן לא ידע מזה החילוק ומשני דיבורא אמרו וע"כ שלא בפני ב"ד יכולין לומר