ערך ש"י ש"ס ט

חביות א"ש בין לס"ד בין למסקנא דבכורות דכל אחת שמא טהורה וצריכה שימור ולמסקנא שם דהטעם לר"א דהוי ראוי לך שמא י"א ויטהרנה ג"כ ל"ק האיכא ס"ס שמא זאת טמאה ואת"ל טהורה שמא לא יתברר טהרתה כ"ז קיומה ואינה ראוי לך דכיון דלידת הספק בין שתי חביות ואתחזיק אחת ודאי טהורה לכ"ע לא הוי ס"ס דגם לר"ת בריש ביצה. בספק אחד בגופו וס"א בתערובות הוי ס"ס דוקא אם נתערב ברוב כמ"ש בתה"ה והובא בטו"ז וש"ך בכללי ס"ס ואף דאח"כ נאבד אחת כמ"ש ש"ך שם סק"ט ועפי"ז א"ש למה נקט חבית שנולד לה ספק טומאה דמשמע דדנין רק על חבית אחת והא לפירש התוס' ע"כ מיירי בשתי חביות אלא קמ"ל רבותא אף שעכשיו ליכא רק חבית אחת ול"ל דאדרבה הל"ל כחא דהיתרא דלר"י אין רבותא יותר בשתי חביות דהא גם בטהורה וליכא עלה רק איסור דרבנן מתיר ר"י משום דע"כ להדלקה עומד מכ"ש ספק טמא מדאורייתא או משום דרק גרמא הוא למסקנא ועוד דיש בזה רבותא לר"ג דאמר לא יגע בה והלכה כר"ג כמ"ש הרמב"ם ועפי"ז נסתר מ"ש הריטב"א פ"ה דבכורות דמשכחת בחד חבית שתהא ספק דנולד לה ספק טומאה ונולד ג"כ ספק אם נולד בר"ה אם היו שלשה אנשים ולפימ"ש עכצ"ל כתירוץ התוס' דאל"כ למסקנא דבכורות דטעמא דר"א דהוי ראוי לך שמא י"א ויטהרנה הרי יש ס"ס שמא טמאה ושמא לא י"א ולא יתברר ההיתר וכל ס"ס לקולא ואיך נחייבו לשומרה:

דף ט"ו ע"ב תוס' ד"ה ונשרפת עם הטמאה נראה לו לדמות האי דאזיל לאיבוד לשבע אבל בששי אין שורפן כיון דלא אזיל לאיבוד אלא משום גזרה דרבנן ועדיין צריך תבלין דבי"כ ובי"כ גם בששה אינו בר אכילה משום איסור דרבנן והוי כפת שעיפשה ואם תאמר מצד עצמה בת אכילה היא רק איסורא דרביע עלה ול"ד לפת שעפשה דאינה ראויה לאכילה בעצמה א"כ גם באיסור דאורייתא נימא כן ונראה כפי מה דמבואר בחו"מ סימן רל"ד במוכר לחברו מאכל בחזקת כשרה ונודע שאסור מן התורה אחר שאכלה הלוקח מחויב המוכר להחזיר ללוקח דמים שנטל דאין חשוב שום הנאה משא"כ באיסור דרבנן וכתבו נה"מ ובשו"ת חת"ס חחו"מ דלא גזרו איסור על השוגג וראי' מעירובין דף מ"ו לכן חשוב אכילת שוגג הנאה וכן מצאתי בספר האשכול דאיסור דרבנן אינו חל רק אחר שנודע עיי"ש בפרק ג"ה הלכות תערובות סל"ג עיי"ש לפ"ז עיקר איסור דרבנן איסור גברא שלא יזיד לאכול אבל המאכל בעצם אינו איסור חפצא לכן בשוגג א"צ כפרה וא"כ א"ש איסור תורה דמי למעופש דאינו ראוי בעצם לאכילה והמאכל מזיק לאדם האוכלה בשוגג וצריך כפרה משא"כ באיסור דרבנן דבשוגג א"צ כפרה וחשוב אכילה ואף דבאיסור הנאה דרבנן אם אכלו לוקח צריך המוכר להחזיר המעות הא מבואר בסמ"ע שם כיון דאסור למוכרו גם לעכו"ם וגם דמיו אסור למוכר אינו שוה דמים כלל ואף דלוקח אכלו בשוגג ונהנה לא משל מוכר נהנה:

עוד יש לחלק דאיסור תורה שוה לכל נפש רק בסכנת פקוח נפש כל הגוף דחויה אבל איסור דרבנן אף דאסור באכילה לחולה שאב"ס כדאיתא ביו"ד סימן קנה מ"מ בסכנת אבר מותר עיי"ש בפ"ת וגם בסימן קנ"ו בשם החו"י א"כ הוי איסור דרבנן בר אכילה אם יזדמן מי שיצטרך מפני סכנת אבר דלא גזרו בו משא"כ בפת מעופש או איסור תורה אינו ראוי לשום אדם ואי דראוי לסכנת כל הגוף שם כל התורה דחויה אצלו ול"ש איסור מטומאה:

דף ח"י ע"ב מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא מכאן קשה לי על מה שהובא ביד מלאכי בכללי המם דהיכא דטרח וכתב לה קרא היינו לומר דיש ללמוד מאותו טרחא לאחמורי בו טפי ממה שאינו כתוב בהדיא דודאי לא טרח בכדי קנאת סופרים כת"י שרש כף עכ"ל וא"כ הכא דבא לאקולי דאין טומאה עושה כיו"ב למה לו לאטרוחי ולא סמך אק"ו ואולי גם בזה קולא דאתי לידי חומרא היא כגון בתרומה וקדשים דאם נטמאו א"צ שימור וטהורים צריך שימור עוי"ל קצת דהא לפרש"י כל הדרש מדדרשינן יטמא בפתח הטית וקרינן בשוא תחת הטית ע"כ דבא הקרי למילף דאינו מטמא כיו"ב וליכא שום יתור וצל"ח הקשה מה שייך בזה טרח וכתב הא ליכא יתור ועכצ"ל דלישנא בעלמא נקט אבל הכא ליכא יתור וטרחא דכתב רק כמו דבעלמא טרח וכתב ולא סמך אק"ו כ"ש הכא דאין יתור לכן הכא אף לקולא לא סמך אק"ו כיון דליכא יתור אבל לתוס' דלעיל ד"ה רבינא דלא מהקרי דרש רק דמיותר חד יטמא ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט דאין טומאה עושה כיו"ב ועיי"ש מהרש"א ומהר"ם ל"ל כן:

עו"ק עמ"ש שם י"מ מלתא דאיתא בק"ו טרח וכתב לה קרא ה"מ כי כתב בפירש אבל בגז"ש לא דנו וזו מדות בתורה ומה אילמא דגז"ש מק"ו דטרח למכתביה כ"כ ר"ב באס"ז פא"נ דף נ"א בשם הרא"ה ולמד מדבריו דגם במאי דאתי רק מרבויא דלא כתב בהדיא לא אמרינן טרח וכתב דמאי אולמא רבויא מגז"ש זו וזו מיותירא נפקא עכ"ל א"כ הכא נמי לא כתיב בהדיא דלרש"י מחמת הקרי ולתוס' מרבויא אחר רבוי מה אולמא מק"ו ונ"ל לחלק דשאני היכא דהק"ו למד מן המלמד הכתוב להדיא אזי אלים כגז"ש או שאר רבויא לכן ל"ל טרח וכתב משא"כ הכא דהק"ו מן המלמד דג"כ ל"כ בהדיא רק נלמד מרבויא דטמא הוא דאין מטמא כיו"ב ומזה יש לעשות הק"ו מה הנטמא מחמת שרץ אין עושה כיו"ב הנטמא מחמת כלי שנטמא מחמת שרץ אינו דין שאין עושה כיו"ב בזה טרח וכתב לה קרא שיהא כתוב הלמד כמו המלמד וכמו המלמד אוכל הנטמא מחמת שרץ דאין עושה כיו"ב לא כתיב בהדיא רק ברבוי אתי כמו כן הלמד הנטמא מחמת אוכל או משקה שנטמאו מחמת שרץ רבתה תורה למילף דאין עושה כיו"ב דזה הוי מפורש יותר מן הק"ו דלמד מן המלמד דנמי אתי רק מרבויא וכן צ"ל ביומא מ"ג ע"א גבי הכהן בכהונו לדורות דיליף מרבויא וטמא הכהן עד ערב ופריך דנדע מק"ו מדצריך כה"ג לדורות מגז"ש דחוקה חוקה דיוה"כ מכ"ש דצריך בכהונו בבגדי כהונה ומשני מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא עיי"ש ועדיין צ"ע כללא דהרא"ה ואס"ז מב"מ דף צ"ד ע"ב דיליף דש"ש חייב באבדה מרבויא דגנוב יגנב ופריך למ"ד לא דברה תורה כלשון ב"א הא רבויא כמה נילוף מק"ו מה גנבה דקרוב לאונס חייב אבדה דקרובה לפשיעה לא כ"ש ומשני מלתא דאתיא מק"ו טרח וכתב לה קרא ועדיין לא כתוב בהדיא רק אתו מריבויא ומה אילוא מן ק"ו דיליף מגנבה דכתוב בפירש ועל כללא דקנאת סופרים צ"ע מכאן דמה שייך בממון לאחמור בו טפי אם יכתב בה בהדיא ואפשר לומר עוד בהנהו