ערך ש"י ש"ס י

תרי כללי דטרח וכתב לה קרא כדי שנחמיר ביותר וכן דלא שייך רק אם כתוב בהדיא דה"ט דודאי י"ל בפשיטות דטרח קרא שיהא מבואר יותר לכל אלא דריבויא אינו מבואר יותר מן ק"ו ואדרבה ק"ו השכל מחייבו משא"כ ריבויא לאו כל אדם יודע לדרוש על מה מלמד אלא מ"מ הא קי"ל אין עונשין מה"ד ואיתא הטעם בכללי הש"ס הנדפס אצל מסכתא ברכות בקיצור כללי יג"מ לפי שהק"ו ניתן לדרוש מעצמו ולפעמים שהוא טועה בסברא וק"ו פריכא עיי"ש וזה דאין עונשין מה"ד ילפינין מקרא עיין פ"ק דמכות דף ה' הרי התורה חששה לזה ה"נ טרח וכתב לה קרא דלא סמכה תורה דנדרש מק"ו דאפשר בעצמינו לא כסמוך על הק"ו מחשש דאולי י"ל פרכא ולאו אדעתין אך אם הק"ו לחומרא ודאי נחמיר מק"ו דשמא אין לו פרכא ועכצ"ל טעם הנכר דלא לחנם טרח וכתב לה קרא רק דנחמיר ביותר אם מבואר להדיא והטעם דנחמיר ביותר ע"ד דרמב"ם קורא לכל דבר הנלמד מן יג"מ ד"ס כמו קידושין כסף ופסולי עדות מחמת קורבא דאם ועוד כתב פ"ה מהלכות שחיטה ה"ב שמנה מיני טרפות נאמרו למשה מסיני אעפ"י שכולן הלכה למשה הן הואיל ואין לך בפירש בתורה רק דרוסה החמירו בה וכל ספק שיסתפק לך בדרוסה אסור ושאר מיני טרפות יש בהן ספקות מותרין א"כ אם נלמוד מגז"ש או רבויא עדיין לא עדיף מק"ו לענין שנחמיר ולמה יטרח לכתוב אמנם לפ"ז דוקא אם הק"ו לחומרא אבל אם הק"ו לקולא יש צורך בגז"ש וריבויא דנסמך עליהן כמו דעונשין מחמתן אבל על ק"ו לאו כל אדם סומך להקל דיחשוש שמא יש איזה פרכא ואף דמן הדין מותר להקל ע"י הק"ו וכמו בספקא דאורייתא לרמב"ם מותר מה"ת ואסרו חכמים משא"כ היכא דהק"ו לחומרא ל"ל ה"ט ע"כ דטרח וכתב לה קרא כדי דנחמיר ביותר וזה לא שייך אם טרח וריבה או לגז"ש ולפ"ז א"ש הכל דכאן דהק"ו לקולא דאין טומאה עושה כיו"ב שפיר י"ל טרח וכתב לה קרא אף דלא כתב בפירש ולא צ"ל כדי שנחמיר ביותר רק אם הק"ו לחומרא ולכן הא דמרבה לחייב ש"ש באבדה ולא סמך אק"ו דבממון הוי קולא למפקיד וחומרא לנפקד ולהוציא ממון צריך דבר ברור והרי במכלתא דב"ק ס"ל דאין מחייבין ממון ג"כ בק"ו הובא בתוס' ריש ב"ק דף בית ואף דבפרק השואל דיליף מק"ו לאבדה מוכח דלא ס"ל הכי או דנחלק כמ"ש באס"ז בב"ק הובא ביד מלאכי בכללי אלף דבדבר חידוש גם בממון אין עונשין מן הדין מ"מ שפיר י"ל כיון דלאו כל אדם יכול לסמוך אדעתו לדון ק"ו ולומר דבר ברור הוא להוציא ממון לכן רבתה תורה ולא סמכה על הק"ו כדי שיהא ברור לכל ב"ד נמצא הנהו תרי כללא חד בחבריה מישך שייך:

תוס' ד"ה ומה מחוסר דמחוסר כיפורים הוי כשלישי והקשה מהרש"א לקמן לרע"ק דבעי למיעבד ק"ו ממחוסר כיפורים דחמישי פסול בקודש נימא דיו אפילו אי מפרך ק"ו דבמה מצינו ליכא למילף רביעי דמחוסר כיפורים אינו רק כשלישי ונ"ל דלק"מ דאטו מי כתיב דמחוסר כיפורים הוי כשלישי רק הוכחה החומ' מדבשר לאכול תרומה ופסול לאכול קודש והיינו עכשיו דליכא בתרומה רביעי עכצ"ל דמחוסר כיפורים רביעי דאם שלישי הוא יפסל התרומה ואיך התירה תולה וממילא נילף במה מצינו לרביעי דפוסל בקודש ועושה חמישי ממחוסר כיפורים דפסול לאכול קודש:

דף כא הבמ"ע בכלי שתוכו טהור וגבו טמא מ"ד נגזר דלמא נגע גבו בתרומה קמ"ל הדרן עלך אור לי"ד נ"ל לנעוץ סוף הפרק בתחלה כאשר קבלתי מפי סופרים וספרים דעל זה מורה ההדרן עלך והיינו דודאי יש לחוש טובא כשיציל בכלו שגבו טמא דבקל יגע בתרומה ויטמא כל התרומה בידים ואם לא יציל מטומאה רק רביעית הוא רק שוא"ת ועדיף וצ"ל משום דהוא עצמו מחזר להציל היין מטומאה דממילא ואיך לא ישמור מליגע בגבי לטמא בידים וזה דקמ"ל ר"א ה"ט וזה נלמד ממשנה קמייתא רישא וסיפא דאור לי"ד בודקין והקשו תוס' דבלא"ה כשיבטל לא יעבור בב"י וב"י ותרצו דחששו שימצא חמץ בפסח ויבא לאכלו ובסיפא דמשנה תנן לא בדק בליל י"ד ובי"ד שחרית רי"א תו לא יבדוק וחכ"א יבדוק כל הפסח ואמר בגמרא לעיל דף יו"ד ע"ב דר"י גזר דלמא כשיבדוק אתי למיכל וחכמים לא גזרו וקשה הא כל עיקר הבדיקה משום שמא אתי למיכל ואיך לא גזרו חכמים בפסח עצמו דלמא אתי למיכל ועכצ"ל כדמסיק הגמרא לעיל דף י"א דלפיכך כ"ג דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו ואיך יאכלנו וא"כ מזה מוכח האי סברא ושפיר לא תיפוך ומיירי בגבו טמא וסד"א דלא ס"ל לר"א סברא דהוא עצמו מחזר וכר"י לעיל וקמ"ל דלא גזר וכחכמים:

פרק כ"ש עבר זמנו אסור בהנאתו כתבו תוס' ואסור למכור ואם מכר דמיו מותרין ופנ"י עמד בכונת התוס' מה בעי בזה ונראה דבזה תרצו לשון בהנאתו ולא תני אסור בהנאה כמו בשאר דוכתי אלא להורות דוקא בהנאת עצמו ולא בדמיו וחליפין:

דף כ"א ע"ב ס"ד הואיל ואר"י מצותו בשרפה בהדי דקשרף ליתהני עיין תוס' ועדיין יל"ד על יתור לשון הואיל ואמר ר"י דסגי הואיל ומצותו בשרפה ונ"ל דבעירובין דף ל"א איתא דס"ל לר"י מלל"נ ושם דף ע"ח ע"ב ס"ל לרנב"י גם גבי ע"ח דפליגי ר"י ורבנן אי קונין בית באיסור הנאה ועיי"ש בתוס' ד"ה אשרה וריטב"א שם כתב דגם ע"ח דבר מצוה כדאיתא בירושלמי דמערבין מפני ד"ש אלא דיש הנאה גם זולת המצוה ומ"מ לרנב"י ס"ל לר"י מערבין בא"ה דמלל"נ וא"כ ה"כ סד"א כיון דמצותו בשרפה אף דמגיע לו הנאות הגוף ג"כ דמסיק בו תנור ונהנה עי"ז גם אח"כ מ"מ יהא מותר לר"י כיון דמלל"נ והנאתו בא ע"י המצוה קמ"ל דגם לר"י אסור נמצא דכל הרבותא רק לר"י אבל לרע"ק דס"ל נמי לעיל דף ה' ע"ב אין ביעור חמץ אלא שרפה פשיטא דאסור ליהנות ולמסקנא דכאן דאסור גם לר"י י"ל דמוכח כמסקנא בעירובין דף ל"א דגם לר"י אסור שאר הנאה בהדי מצוה ומשום דלא ניחא לו דמינטר מתיר בע"ת דוקא וקמ"ל דלא כרנב"י דפליג וכמ"ש תוס' וריטב"א שם דף ע"ח ע"ב דפליג רנב"י בזה אמסקנא דבכל מערבין דף ל"א ולא קי"ל כותיה:

מניין לחמץ בפסח שאסור בהנאה הקשה פנ"י נילף ק"ו מבב"ח שאינו בב"י ואסור בהנאה ק"ו לחמץ ונ"ל דלעיל פ"ק דף וא"ו ע"ב איתא דחמץ א"ב ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בב"י א"כ י"ל דבב"ח לא קיל מחמץ והא דא"ע בב"י כיון דאסור בהנאה אינו שלו אבל בחמץ כיון שמותר משום דמותר בהנאה הוא שלו לכן עובר בב"י ועכצ"ל דנשמע מלא יאכל דאסור בהנאה וחידשה תורה אף דאינו ברשותו כאלו הוא ברשותו: