ערך ש"י ש"ס פו

חושש להתפיסה צררי ואי דיחוש שמא ימכרו בניו י"ל דאינו חושש כיון דיכולה לעכב עליהם בב"ד שלא ימכרו כדאיתא בא"ע סימן קי"ב סי"א וסי"ד ועוד כילה האי אין חושש שימכרו בניו והלקוחות לא יחושו לעצמן מהקנין דקלא אית ליה ולא תמצא העדי קנין ואף דלפ"ז הל"ל אחין ששעבדו תטרף עם עדי קנין י"ל אה"נ ומתניתין לא מיירי ע"כ בלא"ה רק ממכירת האב דרב בעי בפרק מציאת האשה באחין ששעבדו ושם לא נזכר כלל קנין ועוד כיון דאב שמכר אין מוציאין אף בקנו מידו משום חשש צררי תו לא מפקי עדים לקלא מחיים דאב ולא הוי כתובין ממילא גם אחר מותו תו ל"מ כיון דלא חל השעבוד מיד וכעין שכתבו התוס' ד"ה אי שבח קדים ועיין בהה"מ דכיון דאם מכר אין מוציאין אין כאן שעבוד נכסי כיון דיכול להבריחן ואין בהם קדימה כמטלטלין עיי"ש פח"ר מה"א:

מי לא משכחת דגרשה ואהדרה הרמב"ם פכ"א מה"א כתב דאם מחלה כתובתה אין לבנות מזונת וכתב רשב"ץ דלפ"ז אם נתגרשה ופרע כתובתה אבדו הבנות מזונא הובא באב"מ סימן קי"ב וקשה לפ"ז מה מתרץ דבנות כיון דמתנאי ב"ד אכלו אימר צררי אתפסה דמאי פסקא דמי לא משכחת דגרשה ופרע כתובתה ואהדרה וקנו מידו דתו לית להו מתנאי ב"ד רק משום הקנין וצ"ל דעדיין ניחש דאתפסה צררי קודם שגרשה דאזי היה להו מתנאי ב"ד וכמ"ש ישעי"ק סימן קי"ב על הטור דס"ל אף דגרשה יש לבנות מתנאי ב"ד מדאמרינן כאן כיון דמתנאי ב"ד אכלה אימר צררי אתפסה והקשה הישיע"ק אימר צררי אתפסה קודם גירושין וצ"ל דהטור ס"ל דל"ח רק היכא דג"כ קנו מידו כמ"ש תוס' אבל לרמב"ם לא ס"ל הכי והנה לסברא זאת י"ל קושית התוס' למה הוצרך לטעם דאין כתובין ולא אמר משום חשש צררי וגם יתורץ מה שהקשו תוס' למה בכתובה ל"ח לצררי וגובה עכ"פ בשבועה והיינו דאינו חושש להתפיס צררי רק כשאינה גובה ממשועבדים שלא תאבד המזונת לגמרי אם מכר או ימכרו היורשים והחשש על קודם הגירושין דאז לא היה דינם לגבות ממשעבדי וכ"ז אחר דכבר הדין דמשום תנאי ב"ד לבד אינו בכתובין ואינה גובה מלקוחות:

או י"ל באופן זה לפי מה שהקשו המפרשים למה ניחש לצררי הא הוי ספק פרעון אך להראב"ד פח"י מה"א דחיוב מזונת מתחיל רק לאחר מיתה והסכים עמו הטור א"ע סימן צ"ג דכן איתא בירושלמי א"כ הוה ספק בחיוב משא"כ בכתובה אמנם מבואר בט"ז וב"ש שם דה"ט כיון שיכול הבעל למכור בחייו ולא תוכל לטרוף וא"כ להס"ד מקשה שפיר דמזון אשה ובנות דכמאן דכתיבי דמי והל"ל דטריף מן משעבדי א"כ מתחיל החיוב מיד והוי ספק פרעון:

ולפ"ז להטור ע"כ החשש דצררי אתפסה רק משום דיפה כחה וקנו מידו ולרמב"ם עכצ"ל דקודם גירושין אתפסה אף דעדיין לא קנו מידו ולרמב"ם אין סברת התוס' מוכרחת דכל חילם מכח הקושיא מה דלא אמר דלפיכך אין מוציאין למזון הבנות משום חשש צררי ולק"מ לרמב"ם וכמ"ש ונ"ל דהטור לשיטתו שפיר הוכיח דאין חשש צררי רק אחר הקנין דבתוס' ד"ה אימר צררי כתבו וז"ל דוקא לענין משעבדי חיישינן אבל לענין בנ"ח ל"ח דאמרינן בפרק סד"ג צררי לקטנה לא מתפיס וכתב הב"ש בסימן קי"ב סקט"ו דלפ"ז משמע דנערה צריכה לישבע גם לגבות מבנ"ח עיי"ש וצ"ע לפ"ד ראב"ד דחיוב מזונת מתחיל רק לאח"מ וא"כ הוי בע"ח דיתמי ומבואר במציאת אשה דף ס"ו לענין עישור נכסי אי בע"ח דאבא צריכה שבועה כבא ליפרע מיתומים ואי בע"ח דיתמי א"צ שבועה דאין להם דין הבא ליפרע מיתומים דהם הבע"ח אכן כבר הקשו תוס' למה ישתנה משעבדי שלא תטרפם כלל משום חשש צררי ומבנ"ח גובה אמנם לפמ"ש מהרי"ט דלפיכך חיישינן בכ"מ לענין משעבדי אף דהוי ספק פרעון משום דלגבי לקוחות הוי ספק חיוב דאם פרע הלוה אין שום חיוב מתחיל על לקוחות ולפ"ז מובן החילוק גם כאן לענין צררי אך לשיטת הירושלמי וראב"ד גם לענין בנ"ח הוי ספק חיוב והק"ל וצ"ל כיון דקנו מידו בלא תנאי ב"ד נתחייב האב עצמו והוי ספק פרעון ולפ"ז עיקר החיוב מחמת הקנין דמצד חיוב תנאי ב"ד אין החיוב מתחיל רק על היתומים והוי ספק חיוב ול"ש בנ"ח מלקוחות לענין צררי וא"כ תו הוי בע"ח דאב ובנערה צריכה שבועה כבא ליפרע מיתומים דלוה דב"ד טוענין עבורם וא"כ ממילא מוכח דכל החשש דצררי אתפסה רק אחר הקנין דאל"כ עדיין הוה ספק חיוב וגם מבנ"ח לא תגבה דמ"ש ממשעבדי אבל להרמב"ם דחיוב מזונת מתחיל מחיי אב י"ל צררי אתפסה קודם שגרשה ולענין בנ"ח הוי ספק בפרעון וראב"ד באמת בפכ"א מה"א משיג על הרמב"ם הנ"ל:

דף כ"ב ע"ב משנה המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב בפיה"מ לרמב"ם כתב דאם ניסך יין חברו במזיד באופן דחייב מיתת ב"ד אינו מת ומשלם וכשלא התרו בו משלם ופלא דממ"נ אם כרב הרי ס"ל לרב מדאגבה קניא ומתחייב בנפשו אינו עד שעת ניסוך ואם כשמואל הא ס"ל קלב"מ גם בלא התרו בו ונ"ל דפוסק כרב דהלכתא כותיה וכדעת ש"פ רק דס"ל דכל התקנה שלא יהא כאו"א הולך ומנסך לא שייך רק כשמעידין שניסך במזיד דאל"כ י"ל שוגג הייתי ומה הועילו בתקנתן וכמ"ש הפנ"י והנה מה מהני דמשעת הגבהה נתחייב הרי עדים המעידין אותו אם יזומו דמחמת אשר זמם הל"ל דחייבים מיתה וממון ואין אדם מת ומשלם ויפטרו מממון א"כ על חיוב ממון דמחייבי עדים למנסך על שעת הגבהה הוי עדות שאי אתה יכול להזימה דלגבייהו שני החיובים על עדות אחת שהגביה לנסך ובפ"א נתחייבו ע"כ לא משכחת החיוב באתרו בו ע"י אותו כת עדים שמעידין שהגביה וניסך רק בלא אתרו בו דחיוב מות ליכא רק חיוב ממון ועתוס' בפ"ק דסנהדרין ד"ט ע"ב ד"ה עדי האב ונסתר מחמתם מ"ש בחידושי ישיע"ק לבנו בסוף הלכות שחיטה עיי"ש:

ולדעת היש"ש שבש"ך חו"מ סימן שפ"ח ס"ח דמודה בקנס דרבנן פטור לא משכחת רק בעדים ומעידין שהתרו בו דעדים חייבין מיתה ופטורין מלשלם אאילה"ז על חיוב ממון וגם בממון צריך ילה"ז כמ"ש בחו"מ סימן ל"ג והנה אף שאם העידו עדים על א"א שהתרו בה וזינתה דמפסדת כתובתה אף דאם יוזמו לא ישלמו התם עדות אחת הוא דכיון שזינתה ומקטלה לית לה כתובה אבל כאן שני דברים הם מעידין שהגביה יין חברו וניסך דעל יין שלו ג"כ חייב מיתה אם ניסך ומה שמוסיפין שהיה יין חברו ומחייבים אותו ממון הוא עדות אמרה