ערך ש"י ש"ס פב

די"ל בקונם דאיסור חפצא גם בא"א לקיים חל האיסור וא"א למדחייה רק כשמסוכן משום פ"נ וע"כ אינו לוקה מיד רק בשבועה דהוא איסור גברא והא דבקונם עיני בשינה דהוי איסור חפצא ומ"מ לא חל האיסור משום דהוא דבר דמתבטל מאיליו ע"כ בלא שום מעשה משא"כ באכילה דאינו מתבטל אלא במעשה דידיה עכ"ל וא"כ ל"ק מהא דשרקיה אשבועה שלא אישן רק לפי מה דתוס' לא חלקו בכך וכתבו דבאוסר לכל פירות בקונם ג"כ לא חל האיסור רק לשעה ומשם ואילך לא מתסר הקשו שפיר:

ע"ב רש"י ברבים נודרת בפני עשרה וקסבר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה, והוא תמוה דלקמן דמ"ו ס"ל לר"נ דרבים היינו שלשה רק בר פלוגתיה ס"ל עשרה ואף דיש הכרח לפרש"י קצת דהא ע"כ מתניתין מיירי ברבים דנודרת בפני ב"ד ואצ"ל דמדרינן לה ברבים מ"מ קשה הא לר"נ סגי בשלשה ולחומר הקושיא נ"ל דלמ"ד ברבים היינו שלשה הטעם מחמת דנעשה בפומבי בפני רבים ויודעים בו רבים אלים ואין לו התרה כמ"ש רשב"א וריטב"א אבל מ"ד רבים היינו עשרה למה הא בכ"מ רבים היינו שלשה ומפרסמא מלתא וכחם חזק יצ"ל דכל בי עשרה שכינתא שריא הוי כנדר בפני השכינה או ע"ד המקום דיש דעות דל"מ התרה ועיין בד"מ אות ט"ו ביו"ד סימן קכ"ח דגם דעת רש"י דע"ד המקום הוי כעד"ר והנה אם הטעם מחמת דנעשה בפני רבים ומפרסמא מלתא אלים י"ל זה ל"ש כאן דנדרה על תנאי אם נהנתה מכתובתה דמי יודע אם נהנית א"כ אדרבה כיון שעושית כן ליטול הכתובה כסבורים דודאי לא נהנית ואין כאן נדר ע"כ גם לר"נ דוקא עשרה דשכינתא שריא וכלפי שמיא גליא או י"ל דלמ"ד בשלשה ס"ל הטעם דרבים סתמא אדעתם נדר כיון דנדר בפניהם ועד"ר אין לו התרה לכ"ע בשלשה אבל מ"ד בעשרה צ"ל דס"ל משום דשכינתא שריא וא"כ כאן דבעל מיפר גם אם נדרה עד"ר כמ"ש תוס' צריך לכ"ע עשרה:

דף ל"ו תוס' ד"ה מי איכא השתא לא בעי רבא לשנויי אהך קושיא דהפקר בי"ד כדמשני בתר הכי משום דק"ל דל"ה להלל לעקור שביעית שהוא דאורייתא ובגד"ת שמ"ה ח"א כתב דלא הבין דהא כי היכי דלרבנן דשביעית נוהגת בזה"ז מדאורייתא לא ה"ל להלל לתקן ה"נ לרבי כשאר מצות פריעת בע"ח ול"ה לרבנן לעקור חיוב הפריעה שהיא דאורייתא ולע"ד כונת התוס' דהלל דלימר לעשות פרוזבול מי פתי לא יעשה פרוזבול דהא על כן מהימן לומר פרוזבול היה לי ואבד ורב פתח לו כדלקמן ל"ז ע"ב ולרמב"ם א"צ לשאלו דודאי היה לו א"כ עקר המצוה לגמרו אבל פריעת בע"ח אם לא ישלם בשנת השמטה ישלם בשאר השנים ועוד בשלמא מצות שמיטת כספים מפורש בתורה וזה קשה לעקור כמ"ש תוס' ונמ"י פא"נ אהא דמשכנתא בנכייתא כיון דהתירה תורה בפירש בשדה אחוזה הרי לא חששה תורה:

ועוד בשלמא אי מצות שמטה מה"ת הרי הוא מצוה ופרוזבול רק רשות אם ירצה יעשה ולא יתכן לתקן רשות לעקור מצוה אבל אי בזה"ז אינו משמט מה"ת אף דיש מצוה לפרוע תקח להשמיט זכר לשמטה דאורייתא א"כ תקנו מצוה חלף מצוה וכיון דהפקר ב"ד הפקר יש להם כח:

ועוד אי בזה"ז שמטה אינו משמט מה"ת ופריעת בע"ח מצוה רק כשתבעו המלוה כמ"ש ש"ג בפרק הגוזל בתרא והובא בש"ך חו"מ סימן רל"ב סק"ב דניתן למחול ותקנו חכמים על המלוה לומר משמט אני ממלא ליכא חיוב ומצוה לפרוע ואף אם לא יתרצה המלוה לשמט הרי בע"כ ישמט אחר שתקנו חכז"ל וכיון דמצוה לשמוע ד"ח תו ישמט ברצון כעין שכתב הרמב"ם בפ"ב מה"ג לענין גט מעושה משא"כ אי שמטה מה"ת אף את"ל דתקנו חכז"ל על הלוה לשלם ע"י פרוזבול מ"מ הא מדאורייתא גם כשלוה מביא המעות ומשלם מוטל על המלוה לומר משמט אני ועתה ע"י הפרוזבל עקרו המצוה וכ"ש דא"ש לע"ד ספר יראים דגם אי שמטה מה"ת מחויב הלוה לשלם רק מ"ע מוטל על המלוה לומר משמט אני וכופין אותו כעל כל מ"ע:

דף ל"ז בילי ובוטי דכתיב העבט לכאורה בוטי לא נזכר כלל אף דמתחלף בדטלנ"ת כמ"ש בח"א מ"מ למה בא בהעלם דלכאורה יותר נצרך התקנה לעני כדי דלא תנעול דלת בפניו וגם אם נרמז בלשון העבט הרי כתב הראב"ע דתעביטני יקח ממנו משכון א"כ לזה א"צ פריזבול דבלא"ה לא משמט ונ"ל משום דאין דרך להלוות לעני מפורסם בלא משכון גם זולת השמיטה רק יש נראה כעשיר לבוש כעשיר ולזה דרך להלוות בלא משכון וכל התקנה משום כיוצא בזה ע"כ נרמז בלשון בול אף כי עני הוא מלובש ומתחלף בעשיר דף ל"ז תוס' ד"ה אלא ור"ש פירש משום דקרקע כ"ש שוה כל החוב דאין אונאה לקרקע וקשה דאמרינן בכתובות דף ק' דביטול מקח יש עד פלגא והנה מהתם אין ראיה מוכרחת דהרי מוקי שם במטלטלין דבשאר מקום הוי אונאה בשתות והתם בפלגא לרשב"ג ולת"ק מכרן בטל אף בשתות אף בקרקע אף דבשאר מקום אין המכר בטל באונאה שתות ועכצ"ל שום הדיינין שאני ובגד"ת כתב דר"ש ס"ל דבקרקע אין ביטול מקח אף ביתר משתות והקשה דמ"מ ר"י דס"ל בהזהב דגם בקרקע ביטול מקח יש מה יענה להך משנה דמזכהו קרקע כ"ש דהטעם לר"ש משום דאין אונאה לקרקעות וכבר כתבתי בפרק הזהב דרק בנתאנה לוקח אמרינן דשוה כל ממון רק צ"ל משום גזה"כ ולפ"ז י"ל דר"י דס"ל ביטול מקח יש לקרקע מיירי בנתאנה מוכר ותוס' בכונה הקשו מכתובות דמבואר גם במכרו שוה מנה בר' בטל:

ע"ב תוס' ד"ה לעולם לפני יאוש לרבו שני לא דהא לשום ב"ח פרקיה ה"ה דמ"ל לרבו שני לא דהא לפני יאוש הוא ולע"ד ל"ל הכי דהא מה דלא מיאש משום דיכול להציל עיין בריטב"א וא"כ כיון דלרבו ראשון לא דלמא ממנעי ולא פרקיה א"כ השתא תו ודאי א"י להציל לעצמו ממילא בא ליד חברו ביאוש בתחלת ביאתו ולא באיסורא בא לידו ואפילו לא ידע רבו ראשון ואביי ס"ל ישל"מ ליה יאוש מ"מ הכא שאני דאפילו ידע הוה מיאש דשאני מאבידה דאם היה יודע מקומו לא הוה מיאש וכמ"ש ש"ך חו"מ סימן שנ"ח ועכצ"ל משים דלב"ח פרקיה גמרא קסבר כשם שמצוה לפדות את ב"ח כך מצוה לפדות עבדים תמוה דאם לת"ק אינו מצוה למה חשש דלמא ממנע ולא פרקיה וכן מצאתי במפרשים ונ"ל אי הוה אמר מצוה לפדות גם עבדים היה קשה אך מדייק כשם דלת"ק ס"ל אף דמצוה לפדות עבדים אין המצוה גדולה כפדיון ב"ח ודלמא ממנעו שלא ירצו לפזר ממון על מצוה קלה ורשב"ג סבר דשוה: