ערך ש"י ש"ס עז

האחרים ולדדהו יותר קשה דא"כ לעיל דף כ"ד דאמר להאשה הוי את שליח להולכה עד דמטית סתם וכי מטית סתם שוי שליח להולכה דהא עדיין במקום הבעל היא אשתו ושליח שני במקומה ולא ניתקת משליחותה ולא הועיל הש"ס לתרץ מה דפריך דלא חזרה שליחות אצל בעל אף אי אזיל הש"ס כמר בר"א ובשלמא לפירש"י ותוס' אפשר לדחוק דזה נקרא חוזרת אצל בעל דמשמסרה הגט לשליח הולכה תוכל לחזור ולומר לבעל עשיתי שליחותך דעשאה שליח למסור לשליח הולכה וכן עשתה אבל להה"מ וכאשר הסברתי לעיל דכ"ז שלא ניתקה משליחות הולכה ידה כיד בעלה וא"א שתקבל הגט דהוי שתי הפכים א"כ ה"נ קשה ועכצ"ל דבזה פליגי שתי הלשונת דתירץ ראשון ס"ל דאף דלא נגמר שליחותה חשיב חוזרת אצל בעל לומר עשיתי שליחותך למסור לשליח הולכה וכרש"י ותוס' וע"כ אצ"ל בפ"נ כשמוסרת לשליח דלא נסתלקה משליחותה עדיין ותירץ שני ס"ל כהה"מ וצריך שתינתק לגמרי משליחותה עכצ"ל דאמר לה דב"ד יעשו שליח ולא היא דבזה ודאי ניתקה מהשליחות וממלא צ"ל מיד בפ"נ דאח"כ אינה עוד שליח. או נאמר דשתי התירוצים נחלקו בסברת הב"ש ותו"ג דתירץ קמא ס"ל כסברת התו"ג דכיון דאמר לה שתעשה ש"ה לכ"ע נסתלקה משליחותה ותירץ שני ס"ל כב"ש דגם בכה"ג לא נסתלקה משליחותה ול"מ דחזרה שליחות לבעל רק כשאמר לה דב"ד יעשו שליח ולפ"ז גם לתירץ קמא צ"ל בפ"נ מיד וא"כ דברי רשב"א מוכרחים דעכצ"ל גם לתירץ ראשון צ"ל מיד בפ"נ דנגמר שליחותה דאל"כ לא חזרה שליחות לבעל וא"כ י"ל דמודה הרשב"א להרמ"ה ולמהר"פ וטו"ז דשליח שעשה שליח לא נגמר שליחות ראשון ויכול לומר בפ"נ גם אח"כ רק כאן דהאשה עצמה השליח ראשון עכצ"ל דס"ל לתירוץ ראשון דנגמר שליחותה דאל"כ לא חזרה שליחות לבעל. או י"ל דתירץ קמא ס"ל כמ"ש יד המלך וג"מ ומהר"ם מבריסק הובא בפ"ת לא"ע סי' קמ"א ס"ק מ"ב דשליח ראשון שעשה שליח שני ומסר לו הגט כלתה שליחותו וא"י לבטלו וכאשר נראה פשוטן של דבר לדידן דקי"ל כמר בר"א דכולהו מכח בעל קאתו וע"כ שפיר חזרה שליחות לבעל והאב"א ס"ל כמהרמ"פ וטו"ז וב"ש דגם למר בר"א לא נגמר שליחות ראשון וקאי במקום בעל וא"כ לא חזרה שליחות לבעל עכצ"ל דאמר לה דב"ד יעשו שליח דאז ודאי כפסק שליחותה וא"כ לתירץ קמא צ"ל בפ"נ מיד כרשב"א או משום דל"צ ב"ד יכולה לומר כשתקבל הגט כמ"ש מהר"מ שיף ותו"ג הנ"ל. דף למ"ד תוס' ד"ה הא קמ"ל וא"ת הא נמי פשיטא דבפא"נ אר"י שי"ל לו תן לי כשער של עכשיו או תן לי מעותי דברי תוס' תמוהין חדא מי הגיד להם דברייתא זאת אתיא כר"י ולא כרבנן דפליגי על ר"י התם וגם ר"י לא אמר רק משום דיכול לחזור בו ואינו רק במש"פ ע"כ אמרינן דעתיה דאינש אתרעא זולא כמו שפרש"י התם במשנה ומבואר בגמרא שם דף ע"ג ע"ב אבל כאן דבעה"ב לא יכול לחזור גם לר"י אי"ל כן ונ"ל דס"ל לתוס' דגם רבנן ס"ל דדעתיה אתרעא זולא רק כיון שלא התנה בפירוש דברים שבלב ל"ה דברים ור"י ס"ל כיון דיכול לחזור בע"כ של מוכר רק בינו לקונו יש איסור מש"ת א"צ להתנות בפירש דכלפי שמיא גליא ועיין טו"ז יו"ד סימן רי"ח סק"ב בשם ריב"ש והנה בכתובות דף מ"ז ע"ב ד"ה שלא כתב כתבו תוס' שם לחלק בין מכר למתנה דבמכר לא מהני לומר אדעתא דהכא לא זבין דה"ל להתנות בפירש דאינו תלוי בדעתו לבד דשמא שכנגדו לא נתרצה אדעתא דהכי אבל מתנה תלוי רק בנותן ודברים שבלב הוי דברים וא"כ כאן דמלוה מעותיו לכהן על תרומות שלו דהכל שלו ואי בעי לא יתן רק לאחר לכן גם לרבנן א"צ לפרש ולא הביאו תוס' ראיה מר"י רק דסתם דעתיה דאינש אתרעא זולא ומסתמא לא יחליקו רבנן על הסברא שהוא אומדנא. עוי"ל דזה פשיטא להו דרבנן לא יאמרו להיפך דודאי לאו דעתיה אתרעא זולא רק כיון דבא להוציא ממוכר לא מהימן דכך היה דעתו ור"י ס"ל כיון דאינו רק במש"פ ל"ח המוכר מוחזק דאין הנ"מ רק לענין מש"פ בינו לקונו ומספקא לא לייטינן ליה ובב"ח חו"מ סימן ר"ד כתב דבפלוגתא אי חייב מש"פ פטור ומוציאין הממון מחברו וא"כ כאן דאין הנ"מ להוציא מן הכהן ולוי דאם לא יספיקו המתנות נאבד מעותיו כדבסמוך וכל הנ"מ אם יש יתר על המעות אם מחויב בעה"ב ליתן לכהן או יקח לו כשער הזול א"כ בעה"ב מוחזק ומהימן לכ"ע ולהב"ח צ"ל הא דקי"ל כרבנן משום דהנותן מוציא מעותיו ליד מוכר ולא נשאר מוחזק עליו להתנות וכמ"ש תוס' פרק האומנין דף ע"ט ריש ע"ב הובא בש"ך חו"מ סימן של"ד סק"ב ובתה"ד סימן שכ"ט עיי"ש דף ל"ב ע"ב גמרא מ"ש מהרי הוא הקדש פירש"י דתנן בנדרים אם שלי הן הרי הן מוקדשין לשמים וכתבו תוס' תימא דבריש אין בין המודר משמע דככר זה הקדש מועיל וגט זה חרס ודאי לא"כ ונ"ל דלכאורה קשה מה ראיה מהקדש דמהני במחשבה דילפינן מכל נדיב לב עולת כמבואר בפ"ג דשבועות כו' ב' ואפילו לצדקה דעת מרדכי בפ"ק דב"ב ופ"ק דקדושין דחייב אם גמר בלבו וא"כ א"צ לדברי פיו רק להודיע לזולתו וי"ל שפיר הרי הוא הקדש משמע מכבר דכיון דגמר בלבו כבר הוא הקדש טרם שהוציא מפיו ונ"ל דהנה קי"ל כל דאי אסמכתא ולשון רמב"ם פי"א ממכירה שכל האומר אם יהיה אם לא יהיה לא גמר והקנה ובמרדכי ר"פ שור שנגח דו"ה כתב אפי' אינו דרך קנס כמו אם יהיה אלקים עמדי או אם יבא לידי אתננו להקדש כולם יש בהם משום אסמכתא דכל האומר אם בלשון ספק הוי בהדיוט אסמכתא אך בהקדש העלה שם דאין בו דין אסמכתא משום דמה"ת אסמכתא קניא ונראה משום דהא דלא גמר בלבו הוי דברים שבלב ולא מועיל מה"ת לגרע דברי פיו וא"כ אם לא הקדיש בפיו רק במחשבה כל שהיה מסופק הרי לא גמר בלבו נמי ובשבועות מבואר באם גמר בלבו סגי בלב ואף לטעם שני שכתב במרדכי שם דאמירה לגבוה הוי כמסירה להדיוט באופן המועיל י"ל דוקא באמירה לגבוה ולא משגיחינן במה דלא גמר בלבו לסתור המסירה או האמירה לגבוה דחשוב כמסירה להדיוט אבל אם הקדיש רק בלבו הרי באסמכתא אינו גומר בלבו וע"כ שפיר מייתי הגמרא ראיה מהרי הוא הקדש כפירש"י אם שלי הן דמסופק היה אם לא יקפיד הנותן וכמו שהוכיח סופו ועי"ש בריטב"א א"כ לא נעשה הקדש עד שמוציא בפיו ומוכח דלהבא משמע וממלא לק"מ מככר זה הקדש משא"כ בגט לא מהני דברים שבלבו דאף ג"ד ל"מ פרק ד' דף ל"ג תוספות ד"ה ואפקעינהו דאם א"ל את תשתה א"ת חייב עכאו"א והוי התראת ספק שמא ישאל מה דנקטו