ערך ש"י ש"ס ע

חשוב בידו לקנות רק ל"ח בידו לקנות כשער הזול דלא משיך תרעא כולא האי. וגם עפ"י תירץ הנתיבות שם לקושית קצו"ח חדא כיון דגוף השליחות הוא לגרש אפילו בע"כ ל"ח מילי ועוד כיון דלא נעשה שליח לגרש רק לעשות שליח שוב נגמר שליחותו וא"י לבטלו ויכול לגרשה בע"כ עיי"ש וא"כ ממלא תו ל"ה שליחות שני מילי וא"ש ויובן מה דקאמר ואבע"א דא"ל הוי שליח להולכה עד מטית להתם וכי מטית להתם אמור קמי ב"ד בפ"נ ומשוי ב"ד שליח וליתבוה ניהלך ותמהו בתוס' מ"ל היא מ"ל ב"ד ואמאי קאמר ואבע"א אמנם אף את"ל דגם כה"ג דא"ל שוי שליח להולכה תוכל לבטל שליחות השני כנראה דלא ברירא להנתיבות סברא זאת אם נפסק שליחות ראשון מכל וכל וא"י לבטל שליח שני אמנם היינו אם שליח ראשון עושהו לשליח שני ובידו לעשות שליח מי שירצה ע"כ מכחו בא ויכול לבטלו אבל לישנא בתרא דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית לב"ד והב"ד יעשו שליח הולכה דליתביה ניהלך א"כ לא נתן לה כח שתעשה שליח שני רק נתן הכח לב"ד ונפסק שליחותה מיד דמטיא לב"ד ואמרה בפ"נ ודאי לכ"ע א"י לבטל לשליח שני דמה לה ולו שתבטלו ולאו מכחה נעשה שליח רק בכח ב"ד וע"כ א"ש דלל"ק קשה קושית התוס' איך תעשה שליח הולכה דאינה שליח שנ"ל וצ"ל או כתירץ התוס' או כתירץ שכתבתי לעיל עפ"י סברתי או עפ"י תירוץ הנתיבות וצ"ל דא"י לבטל השליח שני ומגרשה בע"כ ואינו מילי אבל ואבע"א ס"ל דיכולה לבטל שליח שני שבא מכחה נמצא א"י לגרשה בע"כ והוי מילי ואיך תעשה שליח שני ע"כ אמר ואבע"א וכו' והב"ד מכח בעל כמו בממנה שליח ע"י גוי בכתבו בא"ע סימן קמ"א סל"ה וע"כ הזכיר בואבע"א שתאמר בפ"נ קמי ב"ד ולא הוזכר בתירוץ ראשון והקשה הרשב"א דגם לל"ק עכצ"ל בפ"נ מיד דאח"כ נפסק שליחותה אבל י"ל כיון דבכחה לבטל שליחות השני לא נפסק עדיין שליחותה לגמרי ויכולה לומר בפ"נ בשעה שנותן לה השליח גיטה דהוי כאלו עתה משוי אותו שליח דהא יכולה לבטלו כ"ז שלא קבלה הגט ממנו בתורת גירושין וברצונה אינה חוזרת ועתה נגמר עשיית שליח שני שיהא שליח אבל להואבע"א דנפסק שליחותה בב"ד וב"ד משוי שליח ואין בכחה לבטלו כבר נפסק שליחותה לכן צ"ל מיד בפ"נ. עוי"ל אף כשנאמר דאין שליח ראשון יכול לבטל שליח שני כמו דאינו בטל במותו למר ב"א דלקמן דף כ"ט ע"ב דכולהו מכח בעל קאתו וכונתי לראיה זאת להמל"מ פיו מגירושין הט"ז וא"כ יכול לגרשה בע"כ ול"ה מילי מ"מ הרי כ"ז שלא אמרה בפ"נ א"א בע"כ דמה א"ל תרצה לומר בפ"נ והוי מילי וע"כ אף דיותר טוב היה שלא תאמר בפ"נ עד קבלתה כמ"ש תוס' מ"מ ס"ל לואבע"א דאי אפשר כן כיון דהברירה בידה שלא תאמר בפ"נ וליתה בע"כ הוי מילי ולא ממסרי משליח לשליח עכצ"ל מיד בפ"נ וצריכה ביד אבל תירוץ ראשון דגמרא ס"ל אף דליתא בע"כ יכולה לעשות שליח או כמ"ש לעיל או דלא ס"ל סברת הקדוש או דאומר אמרו שאני כמ"ש קצו"ח ונתיבות בסימן רמ"ד ע"כ עדיף שתאמר בפ"נ שתקבל הגט וא"צ ב"ד כמו בא"י דשליח עושה שליח שלא בב"ד כדלקמן דף כ"ט. או י"ל דשתי התירוצים תלוים בפלוגתא דרב אשי ובריה מר בר"א דתירוץ ראשון ס"ל כמר בר"א דמת שליח ראשון לא בטלו כולם וכן בחייו א"י לבטלם נמצא ל"ה מילי אבל ואבע"א לתרץ גם לר"א דס"ל מת ראשון בטלו כולם א"כ יכול לבטלם ג"כ וליתא בע"כ ולא ממסרי לשליח רק כתב הרשב"א לקמן דף כ"ט ב' דגם לר"א רק בא"י דאינו עושה בב"ד אבל בח"ל דעושה לשליח שני בב"ד מכח ב"ד קאתו עיי"ש ע"כ אמר ואבע"א שתאמר מיד בפ"נ וב"ד משוי שליח וזה דדייק וב"ד משוי שליח ועמ"ש לקמן דכ"ט ב'. פרק כל הגט דף כ"ה וצריכא דאי אתמר בהא בהא קאמר ר"י דא"ב משום דבעינן לה לשמה אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא אבל ירושה ומתנה לא ליהדר זה תמוה כמ"ש הפנ"י דכיון דכבר אמר משום דבעינן לה לשמה למה צ"ל התם מכר בלא"ה י"ל דס"ל י"ב וע"כ ל"ל להחזיר עיי"ש וגם קשה להיפך אם י"ל התם הטעם משום דדוקא מכר א"ר תו ל"צ הכא לטעם לה לשמה ובאמת גוף הצריכות צ"ל דאם י"ב מה אכפת מה דכתב לה כיון דהוברר דלה נכתב ותוס' לעיל דכ"ד ע"ב ד"ה לאיזו פרשו משום דכתיב לה צריך להיות מבורר בשעת כתיבה אך לפ"ז עיקר חסר דהל"ל משום דכתיב וכתב לה וגם קשה להבין התם מכר הוא דא"ר דליהדר אבל ירושה לאו הא קושטא קאי כן דירושה לא ורק משום דהן לקוחות הוי מכר ולכן נ"ל ע"ד שכתב בחו"ד ריש כללי ס"ס דכל מה דכתיב בתורה ע"ד ודאי דברה תורה כמו עשירי ודאי מותר ודאי וא"כ ה"נ קאמר דצריכא דה"א דברירה ספק אם מבורר למפרע ומ"מ הכא ודאי אינו גט משום דבעינן לה לשמה ודאי לה והתם מ"מ א"צ להחזיר משום מצות יובל מספק לחומרא כדאמר בסמוך לחומרא משום דמכר א"ר דליהדר דוקא מכר יודאי אבל אם א"ב לעולם ספק הוא ולא גזרה תורה ואם היה כתוב שפסול שלא לשמה ה"א דוקא כשודאי לאו לשמה וכן אם היה כתוב ירושה ומתנה א"צ להחזיר ה"א רק ודאי ירושה אבל עתה הוא להיפך לה לשמ' כתיב ומכר כתוב לכן דוקא בודאי לשמה ובודאי מכר. גמרא משום דלחומרא פרש"י מחזירין חומרא הוא וא"נ מספ"ל אזיל לחומרא וראיתי בג"פ סימן קכ"ב סק"ח שכתב דטעמא דרמב"ם דמחזירין זל"ז ביובל אף דפסק דברירה הוא ספק וי"ל המע"ה משום דקרקע בחזקת יורשים ולא מיקרי יורש אחד מוחזק נגד שאר יורשים כמ"ש כנה"ג בחו"מ סימן כ"ה בהגב"י אות נ"ה וכ"נ מהרשד"ם א"ה סי' קמ"ד ודלא כהרב מהר"י הלוי סימן ס"ט דס"ל דיורש הוא מוחזק לגבי יורשים אחרים והכי מוכח בהדיא בפכה"ג דף כ"ה דקאמר ואי אשמועינין שדה משום דלחומרא ופרש"י מחזירין חומרא הוא וא"נ מספ"ל אזיל לחומרא עיי"ש ובמחכ"ה אדרבה רש"י מפרש בדיבור הקודם לזה וחוזר ביובל כתחלתו משום מצות יובל והדר שקליה כמעיקרא הרי דלא נתבטל חזקת היורש נגד שאר יורשים אמנם סמ"ג הובא ברש"ל פירש דעושין חלוקה חדשה נראה לכאורה דס"ל דיורש ל"ח מוחזק נגד שאר יורשים ואוקמונין אחזקת תפיסת הבית בשותפות כקודם חלוקה אך לע"ד רש"י וסמ"ג לא בזה פליגו דרש"י קאי לר"י והוא ס"ל לקמן דף מ"ח ק"פ כקה"ג ע"כ כיון דעד היובל אוכל היורש זה פירות וכקנוי לו הגוף חשוב מוחזק וכודאי כבר נתבטל חזקת כלל היורשים אבל אנן דקי"ל כר"ל דק"פ לאו כקה"ג מעולם לא היה יורש זה מוחזק בגוף הקרקע ומוקמינן אחזקה דמעיקרא בחזקת כל היורשים דמעולם לא יצאה