ערך ש"י ש"ס סט

חייבת בבכורה וה"נ מצי לסלוקיה בזוזי ותרצו תוס' ז"ל דהתם עיקר הבהמה של ישראל מתחלה אלא דמשועבדת לארנונא וכיון דמצי לסלוקיה בזוזי לא יצאה מרשות ישראל ולא חשוב יד נכרי באמצע אבל הכא מתחלה הבהמה של נכרי כ"ז שי"ל לנכרי כח זה דא"ל יהיב אזי תפס לבהמה לא יצאה מרשות הנכרי ומיקרי יד נכרי באמצע דלא נסתלק לגמרי עכ"ל וה"נ אף דלוקח יכול לשנות מקומו להניחו במקום אחר מ"מ כ"ז שאינו מניחו במקום אחר נשאר מקום זה קנוי לבעל דלא נסתלק לגמרי דמה לי כשיכול לסלוקיה בזוזי או במקום אחר וגם לענין גוף הקנין שיש לו למוכר במקום הגט מחמת שנשתעבד לו ג"כ עדיף משאר מפקיד עפ"י סברת התוספות ושפיר כתבו התוס' דזה דומה ממש לש"ק שלה שמקבל משליח הולכה שלו דה"נ לא אפסקי' אחר דעדיין נשאר המקום קנוי לבעל ומ"מ אינה מגורשת דלא בא לרשותה על ידי מעשה הבעל כמו בנתן גט בחצרו ונתן לה שטר מתנה עליו דכאן הלוקח מהבעל מכר לה החצר והוי כטלי גיטך מעג"ק וכפרש"י לעיל דכ"א ד"ה חצרה הבאה לאחר מכאן עיי"ש ולפ"ז יצא לנו דין מחודש דאם מכר ראובן לשמעון חצרו על דעת שישאר כליו של ראובן מונח שם איזה זמן ואח"כ מכר או נתן ראובן החפצים אלו לשמעון לא נקנו לשמעון ע"י חצרו אך עוד הקשה מהרי"ט על הטו"ז שם כיון דמקנה לו הפקדון הרי חצרו ומתנתו באין כאחד ואף דקצו"ח דחה דבריו הרי הנתיבות שפיר קאמר דודאי המפקיד יכול לבטל ולמחול להנפקד שלא יהא לו שום חוב עליו להחזיק הפקדון בביתו בדיבור בעלמא. גמרא דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכתב הר"ן דקמ"ל מתניתין אע"ג דאית לה מגו דאי בעי אמרה שלא התנה הבעל כלום אלא מסר לה לגירושין מיד אפ"ה צ"ל בפ"נ והקשה פנ"י מ"ט באמת ועתוס' רע"ק על המשנה ולע"ד י"ל גם באתיוה בי תרי דל"צ לומר בפ"נ כיון דודאי בעל שלחם וכמבואר בפ"ק ובריש פ"ב ובתוס' פ"ק דף ב' ע"ב מ"מ הקשו שם הראשונים דניחוש דזייף הבעל בעצמו או החתים פסולים וכמ"ש הרא"ש מהירושלמי שם ועיין בהשגות ראב"ד על הרז"ה ומהר"ם שיף ריש הפרק אלא. דאמרינן לא חשוד לקלקלה ביד"ש עיי"ש ומשום דמוקמונין לו אחזקת כשרות אבל מ"מ נהי דידעינן דנעשה שליח מהבעל עדיין יש לספק אי לא עשה בו. הבעל איזה זיוף רק מכח חזקת כשרות והנה כתב המלחמות והנמ"י בפחז"ה דף מ"א גבי ההוא גברא דדר בקשתא בעילותא ארבע שנין דלא אמרינן מגו אלא במלתא דבתר דמהימנין משום מגו שוב ליכא ספקא אבל במלתא דאף כי נימא מגו אכתי איכא לספוקי אם לקחה המוכר מזה המערער א"ל לא אמרינן מגו דלא מפיו אנו חיין שנאמין כ"כ לדבריו משום מגו עד שנצטרך לברר ספק אחד מדעתינו לקיים דבריו ולמטוען שמוכר לקחה מהמערער עיי"ש ונ"ל להסביר דבריהם כיון דמגו להוציא או נגד עדים ל"א וכ"פ מרעינן מגו בכל דהו משום דאינו ודאי גמור רק כשאינו להוציא ל"ח למיעוטא וכ"כ האחרונים בטעמא דמגו לאפטורי משבועה ל"א דמגו לא עדיף מרוב והיכא דאיכא לברורי מבררינן והנה גם מה דמענינין ללוקח דמוכר לקחה מבעליו המערער הוא משום חזקת ג"ש דמצטרף דירת לוקח לדירת מוכר שדר בו חד יומא אבל החזקה גופא לא עדיפא מרוב והרי קי"ל בחו"מ סי' ק"ס דמ"מ המחזיק חייב לישבע שקנהו אף שהחזיק ג"ש ע"כ בהצטרף שתי חששות הוי חשש גמור דתרי מיעוטא ג"כ מצטרפין כמ"ש הריטב"א בריש פ"ק ובפרק אלו מציאות ובר"ן פא"ט אהא דלוקחין בצים מנכרים דתרי מיעוטי מצטרפין והוי פלגא וזה מדויק בדברי הנמ"י דלא מפיו אנו חיין דנאמין כ"כ לדבריו משום מגו דהיינו דאין המגו עושה ודאי גמור ולפ"ז ה"נ אף דיש להאשה מגו ומהימנה לומר דבעל שלחה עדיין יש חשש דבעל זייף והחתים עדים או העדים פסולים רק דעפ"י רוב לא חשוד לקלקלה ביד"ש לכן ל"מ מגו. ובזה י"ל קושית הראב"ד שבריטב"א ריש פ"ק ב' ע"ב דכיון שהאמינו לשליח כבי תרי לקיים ע"פ שאומר בפנ"ח לימא שהבעל נתנו לו ונאמינו כבי תרי בזה ול"צ לבפ"נ דהא אמרינן באותיוהו בי תרי לרבא אצ"ל כלום והשתא נמי עכצ"ל דהימנוהו כתרי שהבעל נתנו לו דאף שהגט נחתם בפניו א"א שלא נאמין לו בשנים אכתי יבא הבעל ויערער שלא עשאו שליח עכ"ל ולפמ"ש א"ש דהא דשליח מידק דייק לאו עדיף ממגו ולא מפיו אנו חיין להאמינו כ"כ לעשות ודאי דשלחו בעל ואח"כ נאמר אנן דחזקה הבעל עצמו לא עשהו בפסול לכן צ"ל בפלו"ג נאמן בזה ותו ליכא חשש דבעל זיוף כיון דבפני שליח חתמו העדים משא"כ כשהשליח אינו אומר בפנו"נ דבעצמו א"י א"ל זייפו בעל וכהתם דמוכר דר בו חד יומא דא"ל טעין לוקח קמי דידי זבנה ממך כיון דאין לוקח זה יודע בעצמו אי זבנה מוכר ממערער רק אנן אמרינן דודאי לאו בגזלנותא דר בו המוכר מכח החזקה ג"ש בזה ל"מ ללוקח מגו וה"נ דסברא דמידק דייק אינו ודאי רק סברא כמו מגו. תוס' ד"ה וכי מטית להתם שוי את שליח להולכה וא"ת שליח של"נ לגירושין הוא ולא מצי משוי שליח כדאמר בפרק כל הגט בהא דשדר גיטא לדביתא ונ"ל לפמ"ש קצו"ח סימן כמ"ד בטעמא דשליח של"ב לגירושין דל"מ משוי שליח עפמ"ש הקדוש מרד"ש דשליח קדושין ל"מ משוי שליח כיון דליתא בע"כ היי מילי ולא ממסרי משליח לשליח ה"נ אינו בע"כ דשליח שני והקשה שם דה"נ איך מצי משוית שליח להולכה הא אינו בעל כרחה איל תרצה להתגרש וגם שליח להולכה שתעשה א"י לגרשה בע"כ דתוכל לבטלו כמ"ש מהרמ"פ דשליח ראשון מצי לבטל שליח שני וכתבתי לקמן דכ"ט דסברת הקדוש הוא דהיכא דישנו בע"כ אינו תלוי רק במשלח ושליח בידם הוא והוי כנגמר הדבר מיד ול"ח מילי משא"כ בקדושין דליתא בע"כ דאשה וכאן דאשה עצמה משלחה לשליח שני ורצונה להתגרש לא מחוסר כלום וכנגמר המעשה והמעיין במרדכי רפ"ב דקדושין יראה דכן הוא וממלא ל"ק הכא קושית התוס' דתלוי בדעת האשה ובדעת שליח הולכה שעושית ובידם שלא לעכב משא"כ בהא דפרק כל הגט אולי לא ירצה אבא בר מניומי לקבל הגט משליח ואף דה"נ אין בידה לעשות שליח הולכה בעל כרחו א"כ מסר לה הבעל רק מילי מ"מ די אם גבי שליח שני אינו מילי כמ"ש בקצו"ח שם ועוד בשלמא כשמיחד איזה אשה יקדש זה אינו ביד השליח וכן בהא דא"ל הבעל ליתן הגט לאבא בר מניומי אולי לא ירצה אבא ב"מ לקבלו אבל כשאומר סתם שוי שליח להולכה הוי בידה יותר דא"ל תמלא בתנם עכ"פ בשכר תמצא וכדמחלק בפרק איזהו נשך דף ע"ג בין יין סתם ליין זה ואף דמסיק שם גם ביין סתם לא הוי בידו הא מבואר בתוס' שם דודאי