ערך ש"י ש"ס סח

המרדכי דגברא אגברא קרמית ושערי תירוצים לא ננעלו ועמ"ש בחידושי לב"מ די"ט ב'. דף כ"ב ב' תוס' ד"ה והא בא"ד והא לאו ב"כ ננהו וי"ל וכו' ונראה דל"ש למפסל משום דלא ב"כ ננהו במידי דל"ב שליחות ולא משום עדות דבמידי דשליחות אמרינן לקמן הכי דאין העבד נעשה שליח וכו' או חתימה לר"מ שהוא לשם עדות פריך לעיל פ"ק גבי גיטין והא לאו ב"כ ננהו דהא לא פסלו בפ"ב דע"ז מילה בנכרי משום דלאו בני מילה כנהו והרא"ש כתב ג"כ דכתיבה דל"צ שליחות ל"צ שיהיו ב"כ והקשה ג"כ בהא דאמרינן בפ"ק דר"ש מכשיר בגיטין שחותמיהן נכרים והא לאו בני כריתות ננהו ומשני ר"ש ס"ל כר"א משמע לר"מ צריך ב"כ ואע"ג דל"ב שליחות לר"מ בחתימה כמו לר"א בכתיבה דתרוייהו מוכתב נפקא להו ל"ד דחתימה שהוא לשם עדות אע"ג דל"ב שליחות יכול לפסול בנכרים משום דלאו ב"כ עיי"ש וטעמא צריך דבשלמא בשליחות צריך ב"כ כפרש"י לקמן דף כ"ג דמידי דלנפשיה לא חזי לא מצי למיעבד שליחותא לאחריני אבל מה ענין זה לעדות ורש"י פירש בפ"ק שם דילפינן מוכתב ונתן מי שאינו בר נתינה אינו בר כתיבה ולפ"ז אין לחלק בין כתיבה לר"א וחתימה לר"מ דתרוייהו מוכתב נפקא ואי דבלא"ה עכו"ם פסול לעדות הלא לאו מה"ט פריך לעיל והא לאו ב"כ כמ"ש תוס' שם דף יוד ע"ב בד"ה והא לאו, וגם לרבינו יקר שבהג"א שם עכו"ם שהוחזק שאינו גזלו כשר מן התורה לעדות. לכן נלע"ד דודאי בחתימה לר"מ עכצ"ל. מטעם שליחות דוכתב נאמר בלשון יחוד בשלמא לר"א דקאי על הכתיבה הבעל כותב או אם א"צ שליחות קאי וכתב על סופר עכ"פ יחיד כותב וכמ"ש בחמ"ח סימן ק"כ ס"ח סקט"ז דאם כתבו שנים הגט פסול דוכתב דקרא לשון יחיד הוא אבל לר"מ וכתב היינו החתימה הלא שנים חותמין וקרא נאמר וכתב לשון היחיד. ובאמת י"ל דכתב בכת"י כשר לר"מ ומתקיים וכתב בפשטיה לשון יחיד אבל בכתבו אחר וחתמו שנים איך מתקיים וכתב לשון יחיד והוא קו"ע על החמ"ח לכן נלע"ד דסברת החמ"ה תליא בשתי דיעות שכתבו תוס' כאן ונחלקו בו ג"כ בפוסקים אי צריך שליחות בכתיבה דאם נאמר כמ"ש תוס' תחלה דוכתב קאי על הסופר א"כ ול"ד דאחד כותב לא שנים אבל לר"י דוכתב קאי על בעל ואי משוי שליח א"כ אף שכתבו הרבה מ"מ נחשב הכתיבה לבעל דשליח כמותו ומתקיים וכתב דבעל חד הוא וקרא קאמר לשון יחיד דקאי על הבעל המשלח ולפ"ז י"ל שפיר לר"מ דוכתב קאי על החתימה דשנים חותמין עכצ"ל משום שליחות הוא דהבעל עשאם שלוחים ע"כ נקט לשון יחיד דאל"כ איך נקט לשון יחיד דע"א פסיל ובלא"ה דעת הרז"ה בפד"א דכל ע"ח בגט ושטר דלא מפסל מטעם מפיהם ולא מפ"כ משום דהוי מפי כתבו של המתחייב והבעל דעדים שליחותו עושים וז"ל הרז"ה מפ"כ הוא שפסולה עדותן אבל מפי כתבו לא וכל שטרי הלואה ומו"מ הלוה ומוכר הוא שמצוה את העדים ואומר כתבו וחתמו וכן בג"נ ואין זה מפי כתבם אלא מפי כתבו ומקרא מלא כתב בתורה וכתב לה ספר כריתות אלמא כל כה"ג כתבו שלו הוא ולא כתבם של עדים עכ"ל וא"כ בשלמא לר"א שפיר א"צ שליחות בכתיבה די"ל וכתב קאי על הסופר כמ"ש תוס' ורא"ש אבל לר"מ דדרש וכתב על החתימה איך כתיב וכתב לשון יחיד עכצ"ל דמצוה הבעל לעדים לחתום ונעשו שליחו דבעל והוי מפי כתבו וכאלו כתב בכת"י וע"כ עכו"ם דלאו ב"כ ננהו לא נעשו שלוחים שוב מצאתי בתי"ג תמה על סברת החמ"ח ג"כ מדחזינן לר"מ וכתב היינו וחתם ושני עדים הן ולפמ"ש א"ש. גמרא דף כ"ד והא לא חזרה שליחות אצל בעל ערש"י ותוס' והה"מ פירש דכ"ז שלא ניתק משליחות להולכה אינו יכול להעשות שליח לקבלה והיינו לא חזרה שליחות שלא גמר שליחותו א"ד בפ"ו מה"ג ה"ו והטעם נראה דכיון דשליח שא"כ כ"ז שלא נגמר כל השליחות הרי במקום הבעל הוא ואיך יהא שליח לקבלה כיד האשה דהוי תרתי דסתרו ואם יחזור ממה שקיבל עליו להיות שליח הולכה לא בא הגט מן שליח הבעל ליד שליח האשה. חצרה הבאה לאחר מיכן ותוס' פירש בקונטרס שנתן הגט בחצר חברו ואין נראה דחצר חברו ל"ד לשליח להולכה אלא אור"י שנתנו הבעל בחצר של עצמו ומכרו לאחרים והאשה קנאתו מאותו אחר עכ"ל והנה דברי רש"י אין מובנים מחמת קושית תוס' אבל גם פירש תוס' קשה להלום דעדיין כיון דמכרו לאחר תו החצר אינו שליח של בעל דאפסקיה אחר ומה דמיון זה לשליח בעל המותר לשליח האשה דלא אפסקיה אחר קודם שנתן ליד שליח קבלה ונ"ל ביאור הדברים עפ"י מ"ש הטו"ז בחו"מ סימן קפ"ט דאין חצר הנפקד קונה לנפקד חפץ המופקד משום דמקומו מושאל למפקיד ומהרי"ט בח"א סימן ס"ה השיגו דבמה קנה המפקיד אותו מקום הא לא עשה קנין חזקה ולא קנין אחר וגם כיון דלא ייחד לו מקום ורשות לנפקד לשנות מקומו אינו קנוי למפקיד וקצו"ח שם הביא דעת רש"י דס"ל כטו"ז ויישב דבריו דע"י הנחת החפץ קונה מקומו ואף דלא ייחד לו מקום כיון דאושליה מעיקרא לכל מקום שיניחו בו כל מקום מקומו ונה"מ דחה דבריו דאף דקונה בשאלה בתשמיש המקום מ"מ אינו חשוב חצרו לקנות על ידו רק ע"י קנין גמור דנעל וגדר וכה"ג גם מ"ש לסתור קושיא שניה של מהרי"ט דכ"מ שיניחו מקומו הוא אינו ביון שיש רשות לנפקד לסלקו ממקום זה ולהניחו במקום אחר נקרא מקום זה חצרו של הנפקד עיי"ש בסימן ריש. ומעתה נלע"ד דרש"י לשיטתו בזה דה"נ מיירי שהניח הגט בחצר חברו מדעת חברו א"כ השאיל לו מקומו והוא חצרו ותוס' ס"ל כמהרי"ט דלא נעשה חצרו של מפקיד ע"כ פרשו דהניח בחצרו ומכרו לאחר וכיון דלוקח ידע דהגט מונח בו הרי השאיל הרשות לבעל הגט כיון דלא התנה גם לא קפיד אח"כ גם אפשר על דעת זה נמכר לו החצר וכיון דמעיקרא היה החצר של בעל לגמרי ועתה השאיר הגט שם שייר לעצמו מקום הגט משאל לו ולזה א"צ קנין חדש דשיורא הוא מדעת מוכר ולוקח ועדיף ממה שיעשה קנין חדש דנעל וגדר או קנין כסף וכעין דאיתא בפרק המוכר את הבית דס"ג כיון דאמר ע"מ שיורא שייר למקום המעשר וגם מה דלא יחד לו מקום נהי דיכול לשנות מקומו מ"מ מקום המונח בו הגט קנוי השתא לבעל הגט כיון דמעיקרא היה כל החצר שלו שייר לעצמו לפי שעה מקום שיהא מונח שם הגט דומה לזה כתבו תוס' בפרק איזהו נשך דף עין ע"ב ד"ה ואי לא משכח לבהמה תפס לולד ה"ל יד נכרי באמצע דהקשו מ"ט מבהמת ארנונא דכיון דמצי ישראל לסלוקי בזוזי