ערך ש"י ש"ס סא

דהוי כש"ק עכ"ל ולפע"ד יש לישב קצת דהא דבש"ק אצ"ל בפ"נ ול"ח לשמה או מזויף כמו מביא בא"י משום עיגונא ומתוך חומר שהחמרת עליה וכמ"ש הר"ן רק בש"ה חששו שיבא הבעל ויערער עכצ"ל בפ"נ כדי שידייק וכדלעיל ריש פרקין ובש"ק ל"ח שיערער וכמ"ש הר"ן כיון דמתגרשת מיד אמנם בעבד דליכא גביה חומר לבסוף ולא דייק שפיר יש לחוש וכמ"ש לעיל דאף בא"י ה"ל למיחש רק באופן דהאמינו בגט אשה ע"כ האמינו בעבד כמ"ש הרמב"ן שלא יחמיר בקל מבחמור נמצא בא"י או בש"ק ממש דבאשה הקילו ע"כ גם בשחרור הקילו אבל בש"ה דגט אשה דצ"ל בפ"נ היינו כשעשאו הבעל לשליח ממלא גם בעבד כשעשאו האדון שליח צ"ל בפ"נ דליכא בזה חוכא. ע"ב רש"י ד"ה לא יתנו וכו' וחייל עליה רשות יורשים ובד"ה מלתא בסה"ד פקע לו רשותה עיין רש"י לקמן דף י"ג במשנה ד"ה לא יתנו בסה"ד ופקעים לו רשותיה ועמ"ש לקמן בפרק האומר דס"ו ברש"י ד"ה לאח"מ מי איכא לבאר דברי רש"י הללו. גמרא ותו ליכא ק"ל הא איכא נמי הא דר"פ המגרש דמגרש אשתו וא"ל הא"מ לכ"א חוץ מפלוני דאין זה כריתות ממלא גם בשטר שחרור כה"ג כשכתב שלו יהא מותר בפלונית ב"ח ל"מ דילפינן לה לה מגט אשה וכדפריך הכא והא איכא מחובר ולשמה מה"ט דילפינן לה לה וכפרש"י ומבואר ג"כ לעיל ע"א דלא הוי כרות גיטא פרש"י דילפינן לה לה וצריך כריתות בלא שיור אך בקדושין מבע"ל כה"ג בר"פ המגרש ואמר שם בתר דבעיא הדר משטה ויצאה והיתה אמנם שם כתבו שם הראב"ד ורשב"א וכן הוא בר"ן בקידושין ר"פ האומר דר"י דאומר אפילו מאה תופסין בה פליג על ר"א וס"ל דלא מקשינן בזה הויה ליציאה א"כ לר"י תקשו והאיכא כה"ג דעשה שיור דבגט ושחרור ל"מ ובשטר קדושין מהני ול"ל בפלוגתא לא מיירי דהרי אמר ולר"מ בארבעה וה"נ ר"מ ס"ל לעיל דצריך כרות גיטא ומזה לע"ד ראיה לסתור סברת ראב"ד וסייעתיה אלא כהפוסקים שם דר"י ל"פ על ר"א ומקיש ג"כ הויה ליציאה וע"כ כיון דאיתא נמי בקדושין לא קתני ועדיין צע"ק דא"כ מה מבעיא לקמן ר"פ המגרש בקידושין ופשיט לה מסברא מקיש הויה משמע דלא מצא לה הכרח ממשנה או ברייתא והרי מוכח מברייתא זאת ויש לדחוק דלר"י י"ל דאתיא הברייתא כרבי דס"ל לקמן מ"א ע"ב דמשחרר חצי עבדו בשטר קנה ול"צ כרות גיטא דה"נ מוקי ר"י לקמן דף כ"ג ע"ב ברייתא דהרי את שפחה וולדך ב"ח כרבי וכן לקמן מ"א ע"ב מוקי לברייתא והפדה יכול לכל כרבי ומ"מ דחוק דכמו דאומר ולדברי ר"מ בארבעה ה"ל לומר ולדברי רבנן דמצרכי כרות גיטא בארבעה. דף יו"ד ע"א תוס' ד"ה מצת כותי וא"ת והלא גזרו על פתן וכו' הנה לדעת הפוסקים והמחבר ביו"ד סימן קי"ב דסגי כשסייעו הישראל באפיה לק"מ וצ"ל דתוס' ס"ל כהחולקים. בא"ד וא"ת אמאי יוציא בה י"ח דלמא לא שמרה לשם מצה וכו' וי"ל כגון דקי"ל כתב רש"ל דלפיכך לא הקשו תוס' ארישא למה מותרת משום דיכול ליתן לכותי לאכול ומהרש"א פירש דיכול להכיר בסידוק ועל שניהם הקשה מהר"ם שיף דא"כ אמאי אוסר ר"א לאכול ועוד שמא הכותי שהה בה שיעור חימוץ ועל פשט רש"ל הקשה דא"כ כבר ידעו בקושיתם דסמכינן על אכילת כותי ולמה הוצרך המתרץ להביא ראי' מקוטע ראשו ולע"ד י"ל דבשלמא על היתר אכילה לא הקשו כיון דרק ספק הוא מוקמינן על חזקת היתר שלא נתחמץ ולא נאסר אבל למצוה דצריך שימור לשמה ל"ל כן אמנם בספק איסור כרת לא מוקמונין על חזקה כפרש"י בפרק הזרוע דף קל"ד אלא כשאין בו סימן סידוק וחימוץ לכ"ע אין בו כרת וא"כ לענין כרת י"ל כמהרש"א ולשמא שהה שיעור מיל י"ל ס"ל לת"ק דמוקמינן על חז"ה ור"א מחמיר בספק והא דאמר ר"א לפי שאין בקיאין דבזה הטעם יש חשש חימוץ בלאו טעם דחסידו אל"ע ואפילו אוכל ממנה ות"ק מיירי אפילו אינו אוכל ממנה דתרוייהו מיירי בכל גוני לס"ד דתוס' ועכ"פ לחשש שיעור דרבנן שהקשה הפנ"י י"ל ודאי מועיל חזקת היתר ואין רחוק דליפלגי בזה דכבר מצינו בפא"ט דף מ"ג ע"ב בישב לו קוץ בושט דפליגי אי מוקמונין אחזקה ואף דהתם יש ריעותא וכאן ליכא ריעותא מ"מ לפמ"ש הרשב"א שם דמ"ו דמאן דאוסר משום דהותחל מעשה הטורף ספק אי נגמר והובא בחו"ד סימן נון ה"נ כיון שנילוש במים כבר התחיל מעשה המחמץ רק ספק אי נגמר וגם בלא נולד הספק מחיים רק לאח"ש פליגי הראשונים אי מוקמונין בדאורייתא על חזקת היתר כמבואר בש"ך יו"ד סי' נו"ן סק"ג. ולולא דמסתפינא ה"א דשהה שיעור מיל לאו ודאי חמץ כיון שאין רואין בה סימן סימון רק זה השיעור להחמיץ ושמא נתחמץ ואח"כ בספק שהה הוי ס"ס ואף את"ל בשהה עפ"י רוב מתחמץ מ"מ כיון דיש חזקת היתר מצרפין גם המועט לס"ס וכמ"ש הפנ"י פ"ק דכתובות דף טית בד"ה ואור"י אלא דפרמ"ג בא"ח סימן תנ"ט כתב בספק שהה שיעור מיל הוה ספקא דאורייתא ואסור ולע"ד י"ל כמ"ש ומוכח קצת מן המהרש"א משום קושית מהר"ם שיף. תוס' ד"ה אי תיק וכו' הקשו דכאן משמע דלרשב"ג ל"מ כתיבה לחוד כדפריך אי אחזיק ובחולין פ"ק דף ד' משמע דמודה רשב"ג בכתוב לו מדלא קאמר אחזיק בדלא כתיבא נמי א"ב וכתבו דמשמע דכתיבא לחוד ל"מ לרשב"ג מדלא אמר כל מצוה שכתובה או שהוחזק עיי"ש וברשב"א פ"ק דחולין כתב דמלשון הגמרא שם נמי משמע דלא נסתר הך ס"ד דבכתובא לחוד פליגי ומ"מ הוקשה לו ג"כ למה לא אמר נמי א"ב במסקנא ונ"ל לתרץ הכל דודאי לת"ק תלא רק בכתובא ולרשב"ג רק בהוחזקו אלא בכתובא עכ"פ מודה רשב"ג דרוב כותים הוחזקו או רוב מצוה דכתיבו הוחזקו בהן וראיה קצת לזה מברכות דף מ"ז דאמר שם דבמאי דכתיבא באורייתא מזהר זהירי דאמר מר כל מצוה שהחזיקו כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל הרי הרכיב הגמרא דברי רשב"ג מצוה שהחזיקו על מאי דכתיבא הרי דמאי דכתיבא רובא עכ"פ החזיקו וע"כ באיסור סגי בכך והנה קשה מאי פריך אי ת"ק אף שטרות נמי לימא דלת"ק בכתיבא נמי רק רוב כותים נזהרין ובממון ל"מ רוב משא"כ בגט ושחרור דהוי ג"כ איסור ואף די"ל עפימ"ש תוס' בס"פ שנים אוחזין דף כף ע"ב בד"ה איסורא מממונא מ"מ ליכא למפרך כיון דמדינא חמיר ממון מאיסור לענין רוב וצ"ל דפשיטא לש"ס כסברת התוס' שם ועוד דשחרור הוה ממון אמנם לרשב"ג מוכרח ליפרך אי דאחזיק דכתובא לבד ל"מ רק מצד דרובא החזיקו בכתובא וע"כ ל"מ לא בגיטין ולא בשטרות מצד הרוב ומ"מ לא פליג בזה את"ק במאי דמיירי ת"ק במצה דזה רק איסור רק ריה