ערך ש"י ש"ס נג

תירוצים של האבע"א נשארה בעיא דר"פ משילין בתיקו ואין לפשטה מסתירת רבי ועי"ז סליק מסכת ביצה דאף דאר"נ ר"ש ביצה בטעמא דביצה שנולדה ביו"ט ל"ת דמוקצה אסור ביו"ט ושרי בשבת וכיון די"ל מי איכא מידי דבשבת שרי וביו"ט אסור י"ל כסברת הרז"ה ול"ק דרבי אדרבי ול"ל להנהו תירוצים אלא משום הא דר"פ משילין דנשאר סברא זאת בתיקו אי י"ל ביו"ט אסור אף דשרי בשבת סיימנו בס"ד י"ט כסלו שנת תרט"ז ובשנת תרכ"ה גמרנו מהדורא ובשנת תר"ן ג' ברכה נגמר העתקה:

וזה דבר השמטה מדף ג' ע"א תוס' בד"ה גזרה שמא יעלה ויתלוש ותימא דהא פרש"י גופא לקמן דכ"ד דנכרי שהביא דורן אסור הואיל ולא לקטנהו מאתמול אקצינהו ואסור משום מוקצה אף לר"ש ולע"ד י"ל דכיון דאסור ללקוט ביו"ט מדלא לקטן עיו"ט ודאי אקצינהו דלא חזי לכלום ביה"ש ואפילו לר"ש באיסור תורה הוי מוקצה וכמ"ש הרא"ש בביצה דף ל"א ע"ב גבי בית מלא פירות אבל אם ליכא רק היסח הדעת מחמת איסור דרבנן אינו מוקצה כמבואר בפרש"י דף ל"א ע"ב שם ועיין פנ"י שם ובדף כ"ד ע"ב על רש"י הנ"ל אך פירות לכאורה חזי לנתרן בזריקת איזה דבר בהן דליכא חיוב בשבת כמבואר בשבת דף ע"ג ע"ב דאין דרך תלישה בכך ועמג"א סימן של"ו סקי"א דגם לקוץ בפה י"ל דרק מדרבנן אסור אך רש"י קאי על ר"פ והוא ס"ל בשבת שם דכה"ג חייב משום תולש עיי"ש וע"כ לדידן ל"ל משום דאקצינהו:

גיטין פ"א דף ב' ע"א תוס' ד"ה ואם יש וכו' ולא טענינין מזויף דמשום עגונא אקילו וכו' וא"ל דטענינין פרוע דהא רב אית ליה מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ולע"ד י"ל מדינא לא טענינין מזויף היכא דליכא מערער בברי וגם בממון היכא דלא שייך טענת פרוע וכמו דלא חיישה תורה לזויף דלא חצוף אינש לזייף עפ"י הרוב וגם איכא ברי דאף לשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב זה הוא רוב יפה דהא מן התורה א"צ לקיים גם בזה עומד ומערער משום דלא שכיח לזייף ובתוס' פ"ק דסנהדרין דף ג' ע"ב בסד"ה דיני כתבו דגם שמואל מודה ברוב חשוב והנה מה דס"ל לרב מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו דל"ח לפרעון דחזקה שטרך בידי מה בעי ולא שכיח לפרוע ולהניח השטר ביד מלוה אף דחזינין על צד המיעוט יזדמן אך כ"ז במודה שכתבו אבל אם בא ליפרע שלא בפניו דיש לחוש אולי נזדייף ואולי נפרע מצטרפי שני מיעוטי והוי כפלגא כמ"ש ר"ן וריטב"א שבאס"ז בב"מ דף כ"ג וע"כ לא אמר תנו אין נותנין משא"כ גט דליכא רק חשש זיוף או בממון כה"ג וכן לרב היכא דליכא רק חשש פרעון ועיין בחידושי לב"מ פ"ק דף י"ב ע"ב:

והנה הקשה המהרש"א דלרב בלא"ה מוכח דטוענין מזויף דאל"כ ל"ש חיי לכל בריה דפרוע לא טענינין ולפמ"ש י"ל דידעו תוס' דיש לחלק בין מודה שכתבו דליכא רק חשש פרעון משא"כ כשאינו מודה יש תרי מיעוטו ומה דהוכיחו מפג"פ משום דתוס' שם הקשו במקוים מה צורך שיודה זה ותרצו דנ"מ לפוטרו משבועה דבא ליפרע מיורשים צריך לישבע והקשו א"כ עדיין נימא דשלא להשביע אמר ותרצו כיון שיש ביד זה שטר מקוים לא עביד להודת שלא להשביע שלא יסברו העולם דודאי אמת שלא פרע מדהודה וא"כ באינו מקוים י"ל ג"כ אם איתא דל"ט מזויף רק פרעון ג"כ אינו עשוי להודות כיון שיודע שיש לזה שטר ויסברו מחמת הודאתו דודאי לא פרע רק כשאינו מקוים אמרינן אולי מזויף ולא ידע המודה דיש לזה שטר והודה שלא להשביע ממילא מוכח דטענינין מזויף בלא טענת פרעון אלא די"ל גם ביודע שיש לזה שטר שאינו מקוים ופרעו מ"מ אינו חושש להודות דכ"ז שאינו מקוים כחרס הוא אמנם זה תליא בפלוגתא דמודה בשטר שכתבו אי צריך לקיימו דמ"ד א"ל קיימו נאמן דפרע ולא אמרינן חזקה שטרך בידי מה בעי דלא חשש להניח שטר כזה ומ"ד אצ"ל ואינו נאמן פרוע במגו דמזויף דחזקה שטרך בידי מה בעי דאינו פורע ומניח השטר דיאמרו העולם דאמת עם המלוה כיון שיש השטר בידו ה"נ לרב בשכ"מ שהודה גם באינו מקוים ל"ל דפרע כיון דידע שיש לזה שטר אינו עשוי להודת שלא להשביע דחושש שיאמרו ודאי לא פרע כיון שמודה ויש למלוה שטר ועכצ"ל רק מזויף טענינין וע"כ הודה דלא ידע משטר כלל אבל אי אינו מזויף וידע שיש לזה שטר למה יודה שחייב לזה משום שלא להשביע מוטב לו לומר שחייב לאחר ואף דאמרינן דע"צ המיעוט מזדמן דפרע ומניח השטר היינו לחוש דפעם אחת אירע מחמת איזה סבה כגון משום פשיטי דספרא או נשתמט ממנו המלוה שאינו מוצאו עכשיו וכדומה אבל למה יודה לזה שחייב לו ויכול להודת לאחר שלא להשביע כיון דלרב אין מהדרך שלא לחוש גם על שטר שאינו מקוים וא"ל אכתי גם לרב נצרף מיעוט דמזויף ומיעוט דפרוע אף דהודה דאימר שלא להשביע הודה וכמו דהימניה והניח השטר כן סמך והודה שלא להשביע זה לק"מ דחזינין דא"צ המלוה לישבע במקוים אף דבמקום אחר צריך לישבע ולא מהני חזקה שטרך בידי מה בעי דלענין שבועה חיישינין אולי פרעו והניחו בידו ע"צ המיעוט ומ"מ כשהודה תו א"צ לישביע דודאי אינו מודה שלא להשביע כשיש לזה שטר וליכא אף חשש מיעוט להצריך שבוע ה"נ לרב דגם באינו מקוים אין דרך להניח השטר ע"כ כשהודה גם מיעוט ליכא לצרף למיעוט דמזויף ועפנ"י בכתובות די"ט בד"ה מודה דרש"י ס"ל דעיקר טעמו דר"ה א"ר דהוה כשטר מקוים דא"נ לומר פרעתי משום דשטרא בידי מה בעי ועף לתוס' שם דכתבו משום דד"ת א"צ לקיימו רק רבנן אצרכו כשטוען מזויף אבל כי לא טעין אינו נאמן במגו להצריכו קיום לע"ד ר"י לשיטתו דס"ל דאין טוענין ללקוחות מזויף דלא אצרכו קיום רק אם טוען מזויף ה"נ כשמודה שכתבו ל"צ קיום אבל לשיטתם כאן להוכיח דטוענין מזויף ללקוחות גם לרב עכצ"ל טעם אחר למודה בשטר שכתבו והיינו דס"ל כאן משום חזקה שטרך בידי מה בעי דלרב גם באינו מקוים אלים החזקה דירא להניחו ויובן בזה מה שהאריכו התוס' וכתבו לא אמר תנו לא קיימו לשטרא פירש דשמא שלא להשביע את בניו אמר כן דלכאורה אינו מהצורך להוכחות התוס' דיהא מאיזה טעם שיהא עכ"פ לא אמר תנו אין נותנין אבל לפמ"ש א"ש דכל הוכחתם תליא בזה דתלינן הודאתו שלא להשביע:

ויצא לנו דאם הודה באינו מקוים י"ל שלא להשביע הודה לדידן דלא קי"ל כרב דאל"כ בפשיטות ה"ל לתוס' להוכיח גם לשמואל דטוענין מזויף דפרוע א"א לטעון כיון שהודה ועכצ"ל דלשמואל