ערך ש"י ש"ס נב

גמרא ר"ש סבר לק"ח ק"ל כיון דהוה בירא דהפקרא ולא קנה שביתה רק להחמיר אמרינן י"ב דלהאי גברא הוה חזי כפרש"י במשנה. א"כ כיון דאכ"פ לא לצורכו הגביה רק בשביל חברו אדרבה לא חזי רק לחברו ונימא הוברר כל המעשה דלצורך חברו מילא ואף דשלו היה ביה"ש מ"מ אם הבטיח לחברו להשאיל לו ביו"ט קונה שביתת חברו וכמו אצל פטם ורועה אף דשלו הוא דרק אם בדעתו ליתן להם אינו קונה שביתת בעלים וא"כ ממ"נ אם א"ב הוי חפצי הפקר ול"ק שביתה כלל ואם י"ב הרי הוברר למפרע דמילא לצורך חברו ואפשר דגוף המעשה מי ימלא עומד להתברר ע"כ י"ב להחמיר אבל שימלא לצורך חברו זה מעשה חדש ולא היה עומד לכך מתחלה וא"ב וכעין דמחלקים תוס' בפרק כהנ"ט בין עומד להתברר א"ל או אקל אם יהיו הנושאים שוים מ"מ הם שני עניינים נפרדים וברירה הוא ספק מציאות וי"ל ענין אחד נתברר ולא השני אם יזדמנו יחד ומזה מוכח דלא כתוי"ט שכתב דלפיכך אמרינן י"ב להחמיר משום דקי"ל י"ב בדרבנן וסברתו כהיש"ש במרובה ולפ"ד קשה נימא לגמרי י"ב דמילא לחברו וא"צ לעצמו:

משנה מי שהיו פירותיו בעיר אחרת וערבו בני אותה עיר להביא אצלו מפירותיו לא יביאו לו ואם עירב הוא פירותיו כמוהו יל"ד למה האריך לימא נמי ברישא פירותיו כמהו וממילא נדע דלא יביאו לו ולא היה משנה הלשון והנה בגמרא פריך מסיפא לרב דס"ל כרגלי הנפקד וכתב ת"י דמרישא לא מצי למידק די"ל דלא ערבו הנפקדים ולפ"ז א"ש דלא תני פירותיו כמוהו אך למסקנא דמוקי לסיפא ביחד לו קרן זוית הל"ל פירותיו כמוהו וגם לשמואל דלעולם ברגלי מפקיד קשה ונ"ל מזה ראיה למ"ש לעיל דאם בעל הכלי א"א לבא אצל הכלי דרחוק ממנו אין הכלי קונה שביתת בעליו והוי כחפצי הפקר והנה טעמא דשמואל מבואר בגמרא דלא ניחא למפקיד למוקמי פירותיו ברשות נפקד לענין תחומין אדרבה רוצה שיוכלו להביאן אצלו וא"כ אם הוא לא עירב וא"א לו להיות עם פירותיו להביאן אצלו אדרבה מפסיד בזה שיהיו ברשותו ואח"כ מצאתי כן בתוס' חדשים על המשניות וא"כ למה לא יביאו אצלו בין לרב בין לשמואל ועכצ"ל דלא ערבו הנפקדים וגם לשמואל אם אינם ברשות המפקיד עכ"פ נשאר ברשות הנפקד כמו לרב ולא פליג רק אם עירב המפקיד ע"כ לא אמר פירותיו כמהו וא"כ אין כאן סתירה מגוף המשנה על סברא זאת רק מפרש"י ברישא דהכל כרגלי בעלים מבואר להיפך וכן מהרמב"ם פ"ה מהיו"ט וטוש"ע סימן שצ"ז וצל"ח האריך בסברא זאת:

דף מ"ם ברש"י ד"ה לא יוליכו לאחר סעודה מנות בידים לביתם לסעודת הלילה מוכח דלולא איסור תחום מותר וזה דלא כמ"ש מג"א סימן תרס"ז בשם המנהגים דאסור להביא יין מיו"ט לחברו דהוי הכנה עוד כתב בשם הפוסקים דאסור לסדר השלחנות לצורך ליל שני ואסור לחפש בס"ת מקום קריאת הפרשה של מחר וא"ל דכאן מיירי דהולכים בלילה לביתם דלאחר סעודה משמע ביום ועוד א"כ למה צריך לזכות להם ע"י אחר מעיו"ט יתן להם ביו"ט ביום ומותרים ממ"נ להוליך לביתם בלילה אם ראשון יו"ט שני חול ואם שני יו"ט קנו שביתה מעיו"ט שני ואף די"ל דזה אסור ליתן ביום לצורך לילה דהוי הכנה כיון דכבר סעדו וא"צ עוד היום מ"מ מלשון רש"י נראה בעליל לאחר סעודה ביום ומוכח דס"ל בטרחא לבד אמרינן הואיל לכתחלה וכמ"ש באס"ז לעיל דף כ"א וה"נ הואיל ומקלעי אורחים בביתם ביום מותר ועדיין מחוסר הבנה מי דחקו לפרש דמוליכין לצורך הלילה ומה קשה לו ונראה כי תוס' הקשו למה צריך לזכות להם הא סגי לברר מנות לכ"א ותרצו דאורחים לא סמכו אמנות כמו שואל כלי וכ"כ הר"ן כיון דלא אמר לאורחים ולא ידעו צריך לזכות אלא דמ"מ קשה הלא די בידיעת וסמיכת בעלי המנות שיוציאם מרשותו כמ"ש הראשונים לענין שור של פטם מחמת דיודע שימכור מוציאו בלבו מרשותו והוי כשור הפקר לענין קנין שביתה והוי כרגלי הזוכה וה"נ די בידיעת בעלי המנות דהוא דעתו סומכת אך שאני פטם דמוציא מרשותו כדי שיוכלו הקונים להוליכן כרגלם אמנם כאן מיירי דהזמינם על סעודת היום וא"צ מנות רק לסעודת לילה ואז יכולין להוליך גם א"ל זיכה להם מעיו"ט ודי שיתן להם ביו"ט ממ"נ ממלא אינו גומר להוציא מרשותו וע"כ אף דרוצים האורחים לילך לביתם ביום אסורים להוליך רק כשזיכה להם דאז אף דלא ידע אם ביום ילכו מ"מ לא תליא בדעתו דהמנות של האורחים ע"כ פרש"י לאחר סעודתם מוליכים לצורך הלילה ע"כ לא גמר להוציא מרשותו אף אם תקנה שביתת המזמן בעיו"ט משא"כ אם צריכים המנות ביום בביתם די בבירור המנות מעיו"ט:

גמרא ומי אית ליה לרבי מוקצה והא בעא מניה ר"ש בר' מרבי פצעילי תמרה לר"ש מהו וא"ל אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרת וצמוקין קשה לי טובא לפמ"ש הרז"ה רפ"ק דקי"ל כר"נ דמוקצה אסור ביו"ט ולא בשבת אלא משום דמי איכא מידי דבשבת שרי וביו"ט אסור לכן מידי דבלא"ה אסור בשבת מחמת דמחוסר מלאכה ומותר ביו"ט משום אוכל נפש כה"ג אסור משום מוקצה משא"כ בתמרי דעסקא וכה"ג דלולא המוקצה יש לה היתר אכילה בשבת וגם מוקצה מותר בשבת גם ביו"ט מותר עיי"ש ולפ"ז מה פריך דרבי אדרבי דמדבריות דכל איסור השחיטה והשקאה מותר עיין ר"ן ובשבת אסור דמחוסר מלאכה לכן גם ביו"ט אסור משום מוקצה משא"כ פצעילי תמרה דמותר באכילה בשבת ע"כ גם ביו"ט מותר דבכה"ג קי"ל גם ביו"ט כר"ש וא"כ בזה לא הועיל רש"י דפירש הבעיא מהו לאכול ביו"ט דכונתו לשלול קושית מהרש"א דלמא יש לחלק בין שבת ליו"ט כדר"נ רפ"ק ולא ראיתי מי שנתעורר בזה ולפמ"ש הפנ"י י"ל קצת אך בר"פ זה נשאר בתיקו אי דוקא ביו"ט אין משילין פירות דרך ארובה מגג לגג משום דקיל ולא יזלזלו בה אבל שבת דחמירה שרי או ל"ש א"כ אם נתרץ הסתירה דרבי כמ"ש מוכח דבדבר המותר בשבת א"א לאסור ביו"ט משום דמי איכא מידי דבשבת שרי וביו"ט אסור א"כ תפשוט בעיין דריש פרק זה ולמה נשאר בתיקו וע"כ הוכרח כאן לתירוצים אחרים וכה"ג תרצו תוס' בכ"ד וא"כ ליכא הוכחה מכאן לסתור מימרא דר"נ דרפ"ק דדוקא ביו"ט אסור מוקצה לרבי משום דלא ליתו לזלזל בה והיינו. דמסיים המסכתא בהנהו ואבע"א הדרן עלך משילין פירות וסליקא מסכת ביצה כפי הכלל המסור בידי דהיינו להיות נעוץ סוף הפרק בתחלתו וסוף מסכתא בתחלה ה"נ ה"פ הדרן עלך פרק משילין פירות דנשאר בתיקו אי דוקא ביו"ט אין משילין מגג לגג משום דקיל ולא ליתי לזלזולו בה אבל בשבת שרי והיינו ע"י הנהו