ערך ש"י ש"ס מח

ולולא דברי התוס' והמל"מ נלע"ד דיש לחלק בין איסור לטומאה דהמ"כ כתב דאיסור מועט נהפך להיתר ברוב היתר ולא היתר מועט ברוב איסור הובא בפתיחה לתערובות בפרמ"ג ונ"ל טעמו דבשלמא איסור מעט ברוב היתר את"ל דלא נהפך להיתר אסור לאכול כל התערובות ונדחה הרוב מהתירו מפני המועט ואינו בדין אבל היתר מועט ברוב איסור אפילו לא נהפך לאיסור מ"מ כל התערובות אסור לאכול ולא נדחה הרוב מפני המיעוט ולמה נהפוך ההיתר לאיסור ממש שלא בהכרח והתורה לא אמרה אחרי רבים להטות רק כדי שלא ידחה הרוב מפני המועט כמו בסנהדרין אם תחוש לדעת המיעוט א"א לפסוק הדין כהרבים:

ולפ"ז בכל איסור עכצ"ל המיעוט כליתא או נהפך להיתר דאל"כ אסור לאכלו לרוב מפני המועט אבל לענין טומאה דאינו איסור רק הנושא נטמא ומי ימחה בידו אם ירצה לטמאות עצמו ולטבול וא"כ כשנושא הכל טמא מפני כזית נבלה שבו א"כ לא נדחה הרוב מטהרתו דאטו מפני הרוב נטמא הלא אלו נשאו למיעוט ג"כ היה טמא וכיון דאין הרוב נדחה מפני המועט ממילא המועט לא נהפך כרוב משא"כ לענין מגע אמרינן ברובא נגע כפרש"י שם והרא"ש בס"פ ג"ה חילק ג"כ בין איסור לטומאה ואינו מבין דבריו ואולי יש לפרשו במה שכתבתי דא"א לבטל הרוב לגמרי ולעקור מה שאמרה תורה אחרי רבים להטות עיי"ש ס"ס ל"ז או עפ"י סברא זו ואף דיש לדחות דנדחה הרוב דאם רוצה לישא ולא ליטמא א"י מ"מ מה שהסברתו דברי המ"כ נכון ומיושב בזה דלא תקשי עליו מכאן דאמר שחוטה אינה בטלה בנבלה שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה ת"ל בלא"ה דהוה היתר באיסור ואפילו לרבנן ל"ב אף שיהא אינו מינו דמ"ש להמ"כ טהור ברוב טמא מהיתר ברוב איסור ולפמ"ש א"ש לפמ"ש תוס' במנחות כ"ג ד"ה שחוטה וז"ל והיכא דקבעי ברה"ר וא"י באיזה מהן נוגע ספקו טהור דכל קבוע כמע"מ וא"כ א"ל שתהפך השחוטה כנבלה יהא הנוגע בהן בר"ה טהור אף אם אפשר נגע בנבלה א"כ תדחה הרוב מכמות שהיה:

גמרא חטין בשעורין וכו' כתב הפנ"י דודאי צריך לשלם רק גוף החטין בטל ולע"ד לענין תשלומין ל"ש ביטול דאפשר להפריד ולא יעבור על לא תגזול וכמ"ש לעיל בשם הרא"ה וכס"מ אבל לפ"ז לא היה צריך ר"ס להביא עצות מרחוק לענין תשלומין וי"ל קצת עם מ"ש לעיל דפלפלו עם המיעוט כמאן דליתא ואם כאיתא דמי וחוזר וניעור צריך להפריד האיסור אם אפשר משא"כ אם כליתא דמי ונהפך להיתר כ"ז שאינו ניכר גם מתשלומין פטור וא"צ להפריד כיון שאינו ניכר כמו שהוא לפנינו:

דף ל"ט ר"א אמר משום דהוה דשיל"מ הקשו תוס' הא א"מ בטל גם דשיל"מ והפנ"י תירץ דשאני א"מ דע"י ששים הוי כהוסר האיסור דנתבטל טעמו ולפ"ד עדיין קשה מיבש ביבש באינו מינו דבטל דשיל"מ ובאיסור דרבנן יבש ביבש חד בתרי בטל כדאיתא ביו"ד סימן ק"ט ולפמ"ש א"ש דשאני אכילה גם ביבש דכל משהו קמא דנחית לבית הבליעה י"ל דהתירא הוא ומרובא פריש דכיון דנתבטל ברוב אינו קביע וע"כ לא החמירו משום עד שתאכלנו באיסור דבכל משהו ליכא איסור ברור ולא אתחזיק בו איסור וכעין מ"ש הר"ן בפ"ק דגם בדשיל"מ אמרינן כל דפריש מרובא פריש דלא אתחזיק איסורא וע"כ י"ל ה"ט לענין א"מ ולענין לח בלח דאינו נרגש הטעם בששים ול"ל טכ"ע ממילא בכל בליעה ליכא רק משהו ול"ש אחשביה ולא חזי לאצטרופי אבל במין במינו דשיל"מ ל"ב כיון שיש לו היתר הוי מינו ממש כמ"ש הר"ן אבל כאן דנושא הכל ביחד וישנו לאיסור בודאי שייך עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וראיה מברכות דף כ"ג דמחלק בין אכילה למשא:

אבל הר"ן כתב בנדרים דכאן חמיר גם בא"מ כיון דיש לו היתר היום כאן דהוה היתר בהיתר ונראה דרש"י נתכוין לזה במ"ש יש לו היתר למחר או לאוכלו כאן וכן מצאתי בצל"ח ולפ"ז י"ל דברי הרא"ש מלוניל בתמים דעים דלענין ספק תחומין ל"ש דשיל"מ דמותר לאחריני וקשה מכאן ופרמ"ג יו"ד סימן ק"ב הקשה מנדרים דלא בטל משום דישל"מ ולפ"ז א"ש דלענין ביטול דהטעם כיון שיש לו היתר חשוב יותר מב"מ כ"ש אם כעת מותר נמי לאחרים אבל לענין ספק דצ"ל הטעם עד שתאכלנו באיסור י"ל דוקא באסור לכל העולם דהוי איסור בעצם:

הפר"ח ביו"ד סימן ק"ב הוכיח מדברי ר"א הללו דגם כשיחזיר לאיסורו בשבת הבאה חשוב דשיל"מ וכל רואה ישתומם דהא לשבת הבאה יקנה המים ומלח שביתת השואל משא"כ היום ביה"ש היו של המשאיל ונ"ל דודאי אמרה מתניתין כרגלי שניהן ואם בעלת הקמח לבדה ערבה א"א לה להוליך העיסה יותר מאלפים אמה כרגלי בעלת המים ומלח וא"כ לשבת הבאה יתבטל עירובה וגם בעלת הקמח תהיה אסורה לילך יותר מאלפים אמה מה תאמר הרי בידה לעשות עירוב בע"ש הבאה הא צריכה מעשה ולדעת יש"ש וה"פ ל"ח דשיל"מ כשמחוסר מעשה ואינו מצוה לעשות ואף לדעת הש"ך ופר"ח שדחו דברי יש"ש עכ"פ צריך שיהא בידו בלא דוחק ובהקדש דאין נשאלין רק מדוחק אינו חשוב דשיל"מ כמבואר בנה"ך יו"ד סימן שכ"ג וה"נ אין מערבין רק לדבר מצוה ולצורך גדול והגע עצמך אם בשבת זו היתה צריכה לילך להלאה מאלפים אמה לבית האבל או לבית משתה אשר בא רק לפרקים ע"כ עירבה משא"כ לשבת הבאה אסורה לערב בחנם וא"כ יחזיר לאיסורו ולעולם תנן כרגלי שתיהן ולפ"ז י"ל דברי ר"י שכתב בפסחים דמ"ד חמץ בפסח בטל בששים בין במינו בין בא"מ לא ס"ל כרב אשי דכאן ולפמ"ש דבריו מבוארין דחמץ בפסח ג"כ חוזר לאיסורו בפסח הבאה ומה"ט י"ל דבני מערבא שהקשו דליבטל מים ומלח לא ס"ל דהוה דשיל"מ משום דחוזר לאיסורו רק ר"א לטעמיה דבפ"ק דף ד' ס"ל גם בספק דרבנן אסור דשיל"מ משום דעד שתאכלנו באיסור וה"נ אף שיחזור לאיסורו שייך ה"ט משא"כ לטעם הר"ן י"ל כיון דחוזר לאיסורו בכל שבת לית לה שם היתר דליחשב מב"מ:

מה שהקשו תוס' ומפרשים דבלאו דשיל"מ כיון דמים ומלח עבידי לטעמא לא בטל י"ל דזה ל"ש רק לענין איסור אכילה דמרגיש הטעם והוי כניכר האיסור משא"כ לענין הולכת תחום דאינו ניכר ואין אנו דנין על אכילתו שו"ר כן בפרמ"ג סימן שצ"ג:

משנה בור של יחיד כרגלי היחיד ושל אותה עיר כרגלי אנשי אותה עיר פרש"י אלפים לכל