ערך ש"י ש"ס מו

המשנה לרמב"ם שם ואף דקי"ל מוקצה דרבנן מ"מ לולא דהיה ידוע דמוקצה אסור לא היה פריך מן ר"א אר"א כלום דכאן מיירי בשבת ולעיל דף ב' כתבתי דמודו ב"ש בשבת להכנה דרבה ול"פ רק ביו"ט משום דסעודתו רשות:

פרק משילין דף ל"ו אלא אימא ובלבד שלא יעשנו מצודה והקשו תוס' על פרש"י דלר"י אסור ולר"ש מותר הא הוי פ"ר ונ"ל לפי מה דמסיק דאית בו חלונות א"כ מה שמכסה מפני הגשמים העיקר לכסות מלמעלה רק מתרמי בלא כונה שנכסין החלונת כולם ובש"ג בשבת כתב דאם אפשר שיעשה תכלית כונתו בלא פ"ר אף אם עושהו עתה בפ"ר מותר לר"ש וה"נ אפשר שישאר איזה חלון מהצד משא"כ לס"ד דאין בהם חלונת פריך שפיר דהוה פ"ר אמנם לפי סוגית הש"ס דפרק כירה דלא פריך ותסברא דלר"ש הוי פ"ר ולא מסיק דאית בו חלונות מוכרח כהב"ח סימן שי"ו דהוה פ"ר דלא ניחא לו דרוצה שיוכלו לצאת ללקט פרחים והטו"ז ואחרונים השיגו עליו דלא קי"ל כהערוך ולע"ד היא דעת רש"י פכ"ג דף ע"ה ע"א אהא דצד חלזון דכ"כ דחי ניחא לו טפי דליצל צבעיה דפרש"י דלא מודה ר"ש בפ"ר רק בלא מיכוין ומ"מ לא אכפת לו אבל אי אכפת לו כי מתרמי הכי ויותר היה ניחא לו בלא"ה מותר לר"ש ואין זה כדעת הערוך דשאני אכפת לו מן לא ניחא לו ולא אכפת לו דהיינו אינו נהנה ואין לו קפידא איך יזדמן וע"כ כאן לרש"י ל"ה ע"ר לר"ש דאכפת לו כשניצודין וא"י לצאת ללקט פרחים אך נ"ל כ"ז בליכא חלונות אבל כי אית בו חלונות ואפשר לו לכסות מלמעלה לבד מפני הגשמים ויניח חלון פתוח מן הצד באופן שיוכלו לצאת ללקט פרחים ומ"מ עושהו מצודה א"כ מינכר דלא קפיד איך יזדמן והוי פ"ר אם לאו סברת הש"ג:

דף ל"ז ע"ב לאיסור מוקצה ל"ח פרש"י אנן סהדי וכו', ותוס' הקשו דאמר לעיל משלחין ביו"ט ולע"ד י"ל דודאי מקצי דעתו משל חברו דכסבור לא ישלח לו אבל כששלח אח"כ אגלאי למפרע דבטעות אסח דעתיה והפירות עצמן ראוין הן ודמי קצת למוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו דאינו מוקצה משום דבטעות אסח דעתיה מיניה ומפרט לפי מה דקי"ל בדרבנן י"ב ול"ד לגרוגרת שנתייבשו ביו"ט או נולד דביה"ש לא הוי חזי בעצמו ואפילו הזמנה ל"מ ואף למ"ד בדרבנן נמי א"ב י"ל דל"צ כאן לברירה דזה לא אסח דעתו אלא משום דסבר ודאי לא ישלח לו חברו וכיון ששלח לו אגלאי למפרע דלא הוה ודאי ואסח דעתיה בטעות וכ"ז אם באמת שלח לו למחר אבל כאן דלא נתן לו השותף חלקו ואסח דעתו באמת והוי חלק חברו מוקצה לגביה דהאי וניחוש למאי דינק מחלק המוקצה לו:

שתק רב הרי"ף פסק כרב וש"פ הקשו מדשתק הודה ונ"ל דלכאורה יבטל מה דיונק ברוב וצ"ל דהוה דשיל"מ אך הא לא ניכר האיסור קודם שנתערב והוי כמו גיגית ענבים בא"ח סימן ש"ך ויו"ד סימן ק"ב דבטל גם בדשיל"מ אלא דכאן חלק חברו האסור לזה היה ניכר וקשה תינח לרש"י אבל לתוס' שפירש לאיסור מוקצה ל"ח היינו מה שגדל ונתוסף א"כ זה תחלת באתו לעולם מעורב אלא דנ"ל דלטעם דשיל"מ ל"ב משום עד שתאכלנו באיסור אכול בהיתר י"ל דוקא אם חל מעיקרא האיסור אבל אם תחלת ביאתו מעורב לא חל האיסור כלל אך רב דס"ל מב"מ ל"ב כדאיתא בחולין דף ק"א פריך שפיר גם לאיסור מוקצה ניחוש והוכרח רב לשתוק אבל לדידן א"ש ואנן לא שתקינן ותלי"ת מ"כ אח"כ בבל"ע פ"ה מהיו"ט:

דף ל"ח וליבטל מים ומלח וכו' ובע"ב הרי שנתערב סוגיא זאת מאד תמוה ומעט אשר י"ל לע"ד אכתוב בס"ד (א') הקשו תוס' דיקשה על כל מקום דחד בתרי בטל (ב') ר"ס דאמר שפיר קאמרת איך מיושב ר"א דפריך מחיטין בחטין דוקא (ג') מה ענין בורר צרורות לכאן דהתם משום גרמי חייב ומה ענינו לביטול ואאת"ל בורר פטור משום דצרורות הן משא"כ כאן ואי משום דבטל ברוב מה ראיה מבורר צרורות דנשאר בעין ומ"ש נתיבות סימן רכ"ט דטעמא דבורר צרורות חייב משום דבטלו צרורות ברוב חטין ולר' אבא פריך ר"ס דה"נ ליבטל תמהני איך יבטלו הצרורות והמה ניכרין ואפשר לבררן דהרי בררן ועיין ש"ך יו"ד סימן ק"ב סק"ח בשם הרא"ה וברמב"ם פ"ג מהמ"א הט"ו ובכס"מ שם ותראה שכן הוא ועוד הרי מבואר ברמב"ם פח"י מהלכות מכירה ובלח"מ שם דבמקום שנוהגין למכור במחצה צרורות חייב הבוררן לשלם הרי לא משום ביטול ברוב הוא חייב גם לשון ולא שמיע להו מוכח דלא כר' אבא פריך מדלא אמר ולא שמיע לך וכמ"ש באס"ז (ד') הקשו תוס' ר"ס דאמר ולטעמיך סותר עצמו ונ"ל דהכא שאני משאר ביטול איסור לפי המבואר בבכורת פ"ג דכ"ג לענין ביטול טומאה דמטמא במשא ולא במגע משום דטומאה כמאן דאיתא דמי אף דהוא מיעוט וחוזר וניעור כשנתרבה רק לענין מגע לא מטמא דנוגע וחוזר ונוגע ועל כל נגיעה י"ל בטהרה נגע או באפר מקלה נגע משא"כ משא דנושא הכל ביחד וכתבו תוס' שם דכן הדין לענין איסור רק לענין ביטול איסור אמרינן דכל משהו דנחית לבית הבליעה דהיתרא נחית משא"כ לענין משא א"א לטהרו כשנושא הכל בבת אחת ולפ"ז מאי פריך כאן דליבטל ברוב הא מוליך הכל חוץ לתחומו של חברו והוי כמו לענין משא וכעת איני רואה שוב לזה רק צ"ל הנהו דפרכו ס"ל מיעוטא כמאן דליתא כאמוראי דס"ל הכי גם לענין משא בבכורת שם וע"כ פריך להו ר' אבא הרי שנתערב קב חטין בטית של חברו יאכל הלה וחדי בשלמא ביטול שאר איסור י"ל כמאן דאיתא דמי וחוזר וניעור ומ"מ מותר לאוכלו דהוה בזה אח"ז דכל משהו דנחית לבית הבליעה דהתירא נחית וכן מבואר במל"מ פ"א מאבות הטומאה דברי תוס' הנ"ל אבל מ"מ צריך לשלם דחטין של חברו ישנן אצלו אבל לדעתכם דגם לענין משא בטל עכצ"ל מיעוט כמאן דליתא א"כ יאכל הלה וחדי דהמיעוט כמאן דליתא והנה אוכיחו עליו דמ"ש חטין בחטין מחטין בשעורין אבל ר"ס משני שפיר דברי ר' אבא דאכתי מה אוכיחו דמחטין ושעורין לק"מ דזה ודאי א"א לכופו לבעל הרוב לתת מגוף השעורין בעד מיעוט חטין של זה כיון דבלא"ה אין זה מינו של המיעוט יתן לו דמיהן אבל חטין בחטין א"ל בטל מחויב להחזיר מגוף החטין או הקמח כיון דהכל מין אחד משא"כ את"ל דבטל וע"כ א"ש דר"א א"א למפרך מחטין בשעורין דיאכל וחדי דלעולם המיעוט כליתא ברשותיה כלל וע"כ גם לענין משא בטל ומ"מ לא יאכל בחנם דעכ"פ מתשלומין לא יפטר דהרי בורר צרורות אף כשמבררן ליתא גביה כלל מ"מ צריך לשלם לזה דכילא חסריה ה"נ ממון בעי לשלומי אף