ערך ש"י ש"ס מג

דבר שאינו שלו וכיון שכן לא רצו לזכות בהם קודם שלא ליהנות מאחרים הא ליתא דמבואר בנדרים דף ל"ד ע"ב בר"ן שם גבי ראה ככר של הפקר דיכול להקדיש הפקר אף דאיני זוכה קודם לעצמו כמגביה מציאה לחברו ע"כ נ"ל דרש"י פירש משום דמחלו הלקוחות דטרודים ואין להם פנאי להמתין וידעו ומחלו ומבואר באס"ז דתרי טעמי הן טרודים ומחלו ועוד דידעו ומחלי ביאור הדבר דודאי לאו כ"ע טרודים ונחפזים עד שיכנסו שלש' מאות גרבי וגם טעם השני אטו כ"ע מותרין למחול ופוק חזי כמה מקפידין ובפרט שהגיע לכל אחד יותר משוה פרוטה דאל"כ אינו בתורת השבון אלא ממ"נ או דידעו ומחלו או מחמת טרדתם בע"כ מחלו דאם מקפידין למה לא המתינו מי מיחה בהם וע"כ או משום דמחלו או דטרודים ובע"כ מחלו ובכריתות דכ"ד אר"ל הנותן מתנה לחברו ואמר הלה א"א בה כל המחזיק בה זכה וקאמר שם בש"ס דאם אמר לשון המורה שלא רצה מעיקרא בהמתנה הודאות בע"ד כמ"ע והדרא למרה דאדעתא דליקבלוה מיניה יהיב ועיי"ש פרש"י ובפרק השולח דכן הלכה וא"כ מאן מפיס לחלק בין מתנה למתנה ואף בפרוטה הדין כן וכיון דהרבה ב"א אין טרודין רק ידעו ומחלו למוכר וכיון שהודו דאין רצונם ליהנות משל אחרים ולא נתרצו מעולם א"כ אדעתא דאחריני לא מחלו ומי יימר דגם אדעתא דכ"ע מחלו ומפרט דלא מחלו בפירש י"ל רק כדי שישתכר החנוני מחלו וכיון דהשתא לא ידעו למרייהו ע"כ יעשו בהו צורכי רבים כדין גזל וא"י למי יחזור ואפילו לרשב"ם בב"ב דף קל"ח דלר"ל גם אם מעיקרא לא רצה לזכות בה לא הדרה למרה והוי הפקר שאני הכא דבשלמא התם אמר הנותן בפירש דנותנו במתנה ומסלק עצמו ממנו דנאמר בלבו לא היה אלא ע"ד שיקבלו זה ס"ל לר"ל דהוה דברים שבלב ול"ה דברים ולא ס"ל דהוה אנן סהדי דרק על אופן שיקבל זה ממנו סילק עצמו אבל לא יכחיש דאפשר בלבו היה אדעתא דליקבל ממנו דאטו יחלוק על רשב"ג מהיפך להיפך דרשב"ג ס"ל אנן סהדי דאדעתא דליקבלו נתן ור"ל יסבור אנן סהדי להיפך א"ו ס"ל לר"ל אף דאפשר כונתו כן מ"מ ליכא אומדנא דמוכח וממילא הוי דברים שבלב ואינן דברים לבטל מה שסילק עצמו בפיו מחפץ זה אבל כאן אין אומר ואין דברים ומתחלה חששו דלא מחלו כלל וחכמים הורו להם דמחלו דאנן סהדי דידעו ומחלו וע"כ אינו דברים שבלב וכ"ז אם היו מוכרים רוצים לקבל אבל כיון דהודו דמעולם לא היה ניחא להו ממילא י"ל אימר לא מחלו לאחרים וא"כ נגד אחריני הוה גוף המחילה דברים שבלב לומר דמחלו בכל אופן אף אם המוכרים לא ירצו לקבל דהא ע"ז ליכא אנן סהדי וע"כ הדרה למרה והורו להם לעשות צורכי רבים ועיין בע"י הגרסא ברש"י ועוד דידעו ומחלו והריף שם ג"כ תמה למה לא הקדישים ותירץ דלא רצו להקדיש שאין שלהם ולא ידעתי למה דאם כונתו דא"י להקדיש כבר הוכחתי דיכול להקדיש הפקר ואם כונתו דלא רצו ליהנות מה הנאה מה שיקדישו ומצות לל"נ דבתוספתא ג"כ איתא הואיל ושל צבור הן יעשו בהן צורכי צבור הרי דעדיין של בעלים הוא:

ועוד נ"ל דגם לרשב"ם דלא הדרה למרה לא אמר אלא משום שסילק עצמו ונתייאש דכסבור הים שזה יקבלו אף דטעה מ"מ מהני מכח יאוש דכמ"ש הג"א פא"נ גבי מחילה בטעות דיאוש בטעות מועיל וכ"מ בפנ"י ר"פ השולח דלפיכך הוא הפקר משום יאוש בעלים ולפ"ז אף דרשב"ם קראו הפקר דרך העברה לבד הוא לענין דהמחזיק בה זכה לפמ"ש בנתיבות בסימן ק"ה דיאוש שאני מהפקר דכ"ז דלא אתי ליד זוכה עדיין ממון בעלים הוא רק דינו כהפקר שיכול אחר לזכות בו וע"כ ה"נ כיון דלא רצו החנוונים לזכות עדיין של בעלים הוא דל"ל דהוה הפקר דלא הפקירו בעלים רק מחלו לזה אלא מכח יאוש יכול לזכות בו מי שירצה וכ"ז שלא זכה אחר עדיין של בעלים הוא וע"כ נתנו עצה טובה להחזירם לבעלים במה שיעשו צורכי רבים דלמה יקדיש של אחר אף דיכול במגו דאי בעי זכי לנפשיה אף דהוה חב לאחריני מ"מ לא רצו לחסר לבעלים אפילו בהיתר כיון דעדיין של בעלים הוא ולא רצו להוציא מרשותם באופן שלא יהנו הבעלים:

פרק המביא דף למ"ד ע"ב כי תניא ההוא ודקדק צל"ח דהל"ל כי תנן וי"ל עפ"י דרכו דעל המשנה י"ל דמיירי בסוכה של מצוה וע"כ גוף מחיצות מתירין הסוכה וחשוב סתירה אבל הסמוך לה דאינו מחיצה המתרת אינו סתירה וכמ"ש באס"ז דאם אינו ארוג ל"ח סתירה במחיצה שאינה מתלת כלל אבל ברייתא דבסמוך רישא ע"כ מיירי בסוכה דעלמא ומ"ש גוף מחיצה מן הסמוך לה וע"כ לשמואל צ"ל דדפנות ארוג וחשוב סתירה ורב מנשיא תירץ כי תניא בברייתא באסורייתא וגוף הסכך מחזי כסותר או ארוג:

גמרא ור"ש לטעמיה דתניא מותר השמן הקשה פנ"י מנלן דר"ש ל"ל מוקצה הא לר"ש כבוי נר רק איסור דרבנן דהוה משאצ"ל וגם אנן לא ס"ל מוקצה מחמת איסור דרבנן כמ"ש רש"י ותוס' לקמן דל"א ונ"ל דלק"מ דה"ט דלא אתקצאי ביה"ש דל"ג על שבות ביה"ש אך שמן שבנר הוקצה למצותו ג"כ כל שעת דליקתו כדאיתא בכירה דמ"ה והוי שתי שבותים דגם ביה"ש אסור כמ"ש הרע"ב פ"ג דעירובין ולפ"ז א"ש סוגיא דכירה שם דמ"ה לר"י דלית לו לר"ש מוקצה בחטים שזרען בקרקע וביצים שתחת התרנגולת רק שמן שבנר בשעה שדולק הואיל והוקצה למצותו והוקצה לאיסורו ואינו מובן מה יתן ומה יוסיף צירוף תרתי ולמה יגרע כל חד בפ"ע אבל ה"ט כיון דר"י שם ס"ל דל"ל לר"ש מוקצה אף דדחיה בידים ועודו בדחייתו כמו שזרען א"כ למה מודה בשמן שבנר כשדולק ועכצ"ל דמוקצה מחמת איסור ואינו ראוי בעצם משא"כ חטים ראוים בעצמן אבל הא ליכא רק איסור כבוי דלר"ש רק מדרבנן אסור ולא אתקצאי ביה"ש עכצ"ל דשני שבותים יש דהוקצה גם למצותו ומתורץ שם קושית פנ"י אהאי דפריך הש"ס ולית לו הוקצה למצותו דליפרך גם מי ל"ל הקוצה לאיסורו הא ס"ל כל שאין מומו כיכר מבע"י אינו מהמוכן ולפמ"ש א"ש דבבכור יש שני שבותים משום מתקן ומשום דן ולפ"ז יש לתרץ שם לשון שמן שבנר דהקשו תוס' דבלא"ה אסור דמכבה ונדחקו דלאו דוקא רק על שמן המטפטף קאמר ולפ"ז י"ל דגם שמן שבנר גופא היה מותר ביה"ש דל"ה רק חד שבות לולא דהוקצה למצותו ולאיסורו לס"ד דש"ס שם וגם לענין שמן המיטפטף אח"כ עכצ"ל משום דביה"ש היה שני שבותים בשמן שבנר גופא וע"כ נקט שמן שבנר ומה דפריך והוקצה למצותו לית ליה א"ל דלעולם ס"ל רק לענין ביה"ש צריך שני שבותים דאדרבה הא בהא תליא דאם