ערך ש"י ש"ס מב

בעבר ועשה בידים רק דרבנן קנסו לאסור תו ליכא חזקת איסור כיון דודאי יצא מחזקתו מה"ת כמ"ש אחרונים בשם הר"ש:

רש"י ד"ה ההוא בוכרא וכהנים סמוכים על שלחנו היו לו בביתו ואוכלין על שלחנו הפנ"י עמד דמה רצה רש"י בזה ונ"ל דלקמן דל"ג ע"ב ברש"י ד"ה לאיסור מוקצה ל"ח פירש דאנן סהדי דכ"א מקצי מדעתו מחלקו של חברו ותוס' הקשו ממשלחין מנות ביו"ט ועייש"ה מג"ש ופנ"י והנה י"ל לפי האמת עכ"פ גם לרש"י ליכא מוקצה במנות דאף דמוקצה למקבל מוכן לבעלים הוי מוכן לכל ועיין א"ח סימן ש"י ובמג"א ס"ק ע"ט וע"כ שתק רב ולא חש להשיב וכדעת כ"פ שם דלשיטתיה אזיל דס"ל של גוי א"צ הכן כמ"ש הפנ"י בשם ירושלמי לעיל דכ"ד דאפלגו אמוראי שם ורב ס"ל דא"צ של עכו"ם הכנה דמוכן לבעלים הוי כמ"ש המג"א סימן תצ"ח וסימן ש"י ואולי י"ל עוד דגם בס"ד ידעו דמוכן לבעלים סגי וע"כ משלחין מנות ביו"ט והכא ה"ט דחלקו יונק ומתגדל משל חברו א"כ ממ"נ הרי אצל זה מוקצה הוא מה שינק משל חברו דאקצי דעתיה משל חברו מה תאמר דמוכן לבעלים מ"מ כיון דגם חברו אסח דעתו מחלקו של זה ממילא אסח דעתו ממה שחלק חברו יונק מחלקו ואדרבה כיון שאסח דעתו מחלקו של חברו ממילא אסח דעתי ג"כ מה שחלקו של חברו יינק ויתגדל מחלקו דאע"ג דמשלו הוא מ"מ יודע דלא יאכל מה שתתגדל חלק חברו מחלקי וא"כ זה המעט מוקצה לבעלים ואף את"ל דלגבי חברו לא חשוב מוקצה דלא אסח דעתו ממה שתינק ותתגדל מחלק חברו מ"מ מוקצה לבעליו הוא דהיה ביה"ש של חברו רק אח"כ החליפו יניקתם ואולי זה כוונת רש"י שם דכל חד אסח דעתו מחלקו נמצא כל הטעם דמשלחין מנות משום דמוכן לבעלים מותר לכל וה"ט דשל גוי א"צ הכן וכמ"ש המג"א ס"ס תקט"ו סקכ"ז וא"כ כאן בבכור דאינו של הבעלים רק של כהנים ואף למ"ד ממון בעלים הוא היינו של כהנים וא"כ ל"ש לומר מוכן לבעלים דמוכרח ליתנו לכהן וכהן המקבלו מישראל ביו"ט י"ל דהוי מוקצה בדידיה דלא היה דעתו עליו מאתמול וע"כ פרש"י כהנים סמוכים על שלחנו ואוכלים בכורות והיה דעתם עליו ולאפוקי שלא רצה לשלחם היום לכהן אחר ואי להתירו לצורך חול מה השיבו מה דעתך ר"י ור"ש הלכה כר"ש מנ"ל אימר גם ר"י חייש לטעם דמתקן רק מתיר משום צורך יו"ט כאוכל נפש ומכשירין דא"א לעשות מעיו"ט ולומר דמיירי שלקחו מישראל זה ודאי לא שכיח ליקחנו קודם שיתירנו החכם דצריך לטפל בו וגם פלוגתא הוי אי ממון בעלים הוא ובא"ע סימן כ"ח מבואר דהוה ספק וגם פלוגתא בתמורה ד"ח ע"ב אי מותר למכור לישראל כשלא הותר עדיין:

ע"ב רש"י ד"ה חלה דרחמנא אחשביה להבערתו כתיב באש ישרף הלכך מלאכה הוא נראה להסביר הדבר דמשום המצוה יחשב מלאכה עפימ"ש הה"מ פ"א ובהיו"ט לענין מלאכה הנעשית לימים הרבה אסור מה"ת דזהו בכלל מלאכת עבודה דדרך רוב בני אדם לשכור עבדים למלאכה כזה והתורה הקפידה לשבות ממלאכה שדרך העבד לעשות להורת על חירות אבל מלאכה הנעשות לאו"נ ליומו דרך כ"א לעשות לעצמו ול"ח עבדות עיי"ש וי"ל שכונת רש"י ג"כ כיון שמוכרח לעשותו משום מצוה ומצות לל"נ רק גזרת עול המלך על עבדיו א"כ זהו מלאכת עבדות ואף אכילת כלב אם מתכוין לבערו בזה משום המצוה הוא עבדות עבד לאדונו ותורה הקפידה גם בזה מלכם ולא לגבוה הרי גם לצורך גבוה לא הותר לעשות מלאכת עבודה רק לשבות מעבדות בדבר שאינו חובת היום כתמידין ומוספין דזה גם בשבת מותר וע"כ משום המצוה שמוכרח כעבד לאדוניו ל"ה שביתה וממילא מלאכה הוא ואסור לעשותה ביו"ט כיון שאין זמנה קבוע היום דוקא ולפ"ז י"ל לעיל די"ב קושית התוס' גבי השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה מני ב"ש הוא דל"ל מתוך והקשו תוס' לימא רבותא עולת חובה ולפמ"ש י"ל דעולת חובה ודאי אסור גם אי ס"ל מתוך כיון דחובה עליו המצוה אחשבה למלאכה כעבדות שאינו יכול ליפטר ממנו ולאו בדידיה תליא וכיון דאין זמנה קבוע היום אסיר כשרפת קדשים וקמ"ל עולת נדבה דמעצמו נדבה ואי בעי מתשל עלה ומרצונו מקריבה והל"ל מתיך וקמשמע לן דל"א מתוך:

תוס' ד"ה ועל החלה בחד וקשה דהא דאין שורפין קדשים ביו"ט ה"ט משום טורח מלאכה לעשות אש ולעסוק בשרפתו אבל הכא כשניתן החלה לפני כלבו אין כאן שום טורח מלאכה ומהר"ם שיף הקשה דכבר תרצי רש"י דאחשביה רחמנא גם להבין אריכות לשון התוס' טורח מלאכה ולעשות אש ולעסוק בשרפתו כל הטורח הזה למה לקשי דליכא כאן מלאכה אבל כונתם דיו"ט עשה ול"ת עשה דשבתון משום הטורח דאינו שובת וע"כ אין מ"ע דשרפת קדשים דוחה יו"ט כמבואר בפרק ב"מ כ"ד ונהי די"ל אחשביה למלאכה להיות בלא תעשה מלאכה מ"מ ליכא עשה דשבתון דגופו שובת ואם דרחמנא אחשבה למלאכה מ"מ אצל האדם ליכא טרחא אח"כ מצאתי בישיע"ק סימן תק"ו כתב מעצמו כן ולע"ד זה סברת התוס':

ולענין קושית רש"י ותוס' דהרי נהנה שאסיקו תחת תבשילו י"ל לפ"ד רשב"א בחידושיו לנדרים דט"ו ע"ב דמלל"נ אף די"ל הנאה לגופו וכ"ד התוס' בר"ה כ"ח ד"ה המודר ע"כ ל"ח לכם וצורך או"נ:

הריף הביא בשם בה"ג טעם למה אין מראין סכין לחכם שמא ילך חוץ לתחום אצל חכם וצווחו רז"ה ורמב"ן ור"ן דלקמן פרק משילין ס"ד דאין רוכבין על הבהמה משים שמא ילך חוץ לתחום ודחה הש"ס דתחומין לאו דאורייתא ולע"ד י"ל לפמ"ש נתיבות סימן רל"ד דבאיסור דרבנן כשעשה בשוגג א"צ כפרה וא"כ ברוכב דהחשש שלא יוכל לשער ויטעה קול מכאן דחששו שילך חוץ לתחום אף שידע דכתב הה"מ פ"א מאישות ה"ד דאסורא דרבנן כלהו אנשי לא זהירי ביה ומזה ראיה להנתיבות עכ"פ להיכא דמתעסק כגון הכא דא"י כלל אם הילך חוץ לתחום ואינו בחלבים ועריות:

גמרא דתניא גזל קשה כיון דכבר הורו דאינם זקוקין כיון דבעלים מחלו נהי דהם אינם רוצים ליהנות משל אחרים מ"מ למה לא קבלונהו גזברים להקדש דגזל אינו שו"ר בח"א תמה כן ונדחק הואיל ולא שמעו המחילה בפירש חששו לחשש בגזל מצד חומרא ה דוחק בצורת השמועה דא"כ לא היו צ"ל אין רצונינו בכך דפרש"י ליהנות בשל אחרים דיותר מזה הל"ל מחמת חששא דגזל וא"ל דגם להקדיש א"א א"ל שיזכה בהם איזה אדם קודם דא"י להקדיש