ערך ש"י ש"ס לח

דהוה ספק וא"כ צ"ל משום מתקן אלא דגם טעם זה לא פסיקא לן דכמה אמוראי לעיל דף ח"י לא ס"ל גבי ט"כ טעם דמתקן ועכצ"ל לדדהו דהוה כדין:

גמרא אי נימא ברואין פליגי לפלגו בעלמא הקשה פנ"י דלמא לכ"ע אין רואין רק בנפל לבור דיש צב"ח פליגי וכ"ש לפיה"מ לרמב"ם דפירש דהתירו מוקצה משום צב"ח ומיירי גם בנפל בו מום ביו"ט רק קודם שהעלהו אבל אחר שעבר והעלהו נולד בו מום קבוע אסור אף שהיה בו מעיו"ט מום עובר וא"כ הל"ל דר"ש אינו מתיר משום צב"ח ור"י מתיר לראות מומין משום צב"ח וברש"י פירש דבמוקצה ל"ל דפליגי דאפכא שמעינין להו והקשה צל"ח מנ"מ לעולם תקשי לפלגו בעלמא ונ"ל דמצינו דבשוא"ת העמידו דבריהם במקום ד"ת כמו ערל הזאה ואיזמל משום דעשו חיזוק לדבריהם משום לא תסור כד"ת וכ"פ לא העמידו דבריהם במקום ד"ת כמ"ש במג"א סימן רנ"ד סקכ"ב אמנם מה דפשיט לרמב"ם דמשום צב"ח דאורייתא נדחה איסור מוקצה לא איסור דאין רואין נ"ל דה"ט דאיסור מוקצה בעידנא דעובר על ל"ת מלאכה דע"כ אינו חמור ממלאכה אזי מקיים עשה דצב"ח דילפינין מעשה דפריקה שנאמר עזב תעזוב כדאיתא בב"מ דל"ב וברמב"ם הלכות רוצח ומכ"ש מוקצה דעיקרו רק מדרבנן אינו חמור מלאו גרידא ומשום לא תסור ונדחה מפני עשה בעידנא דגם בשניהם מדאורייתא עשה דוחה ל"ת אבל איסור דאין רואין מומין ביו"ט דעושה קודם קיום העשה העמידו דבריהם בשל תורה דגם עשה אינו דוחה ל"ת כה"ג כדלעיל ד"ח ע"ב ועיין כ"מ פ"ג מתרץ ה"ח ומג"א סימן תמ"ו סק"ב בשם הר"ם וכיונתי לדעתו תלי"ת וס"ל לרמב"ם דאם בעידנא דמיעקר איסור דדבריהם מתקיים עשה דצב"ח בזה אין שום סברא שלא ידחה איסור דבריהם ואם האיסור דרבנן קודם אינו נדחה מפני העשה זולת אם מתחלה לא העמידו דבריהם במקום תורה בזה האופן אבל זה דנפל לבור ביו"ט ולא היה בו מום מקודם שנראה לא שכיח ול"ל דהתנו על זה מקדמת דנא ומהרש"א כתב דדברי רמב"ם בזה מגומגמין ולפמ"ש נכונים ולפ"ז א"ש ג"כ לשון רש"י דבשלמא אי פליגי במוקצה י"ל דנדחה מפני צב"ח בעידניה וס"ל מוקצה רק דרבנן ולא חמיר מן לאו ולר"ש מוקצה דאורייתא ואזהרתיה מל"ת מלאכה כדאיתא בפסחים דמ"ו ויש בו עשה ול"ת דיו"ט כשאר מלאכה ולא נדחה מפני עשה דבב"ח אבל אפכא שמעינין ור"י מחמיר טפי לענין מוקצה ע"כ ברואין פליגי ול"ה בעדנא ול"ל הטעם משום צב"ח ולפ"ז גם כששחטו אח"כ מותר כיון דעכ"פ מצוה דצב"ח קדמו להתיר עי"ז אכילת הבכור וכ"ש הוא מאם באין כאחד ומה גם לפמ"ש רש"ל הובא במג"ד סימן ש"י לענין איזמל שמותר לטלטלו כל השבת אף לאחר שמל בו משום דהותר כשמל:

ועכשיו נבא בטח ליישב סתירת הגמרא מהכא להתם פרק כירה דף מ"ה דהתם אמר טעמא דר"ש משום מוקצה דמי יימר דמזדקק לו חכם וכאן אמר משום דאין רואין ותרצו תוס' שם דמשום דאין רואין לא יזדקק וע"כ תרצו האיך ר"י מיקל טפי במוקצה מר"ש היפך ממק"א אלא דלר"י רואין ואינו מוקצה ותמהו תוס' עצמם מדפריך התם מבעל מיפר נדרי אשתו לצורך שבת וכן חכם ונימא דהוה מוקצה דמי יימר דמזדקק לה בעל או חכם והרי מותר להפר ולהתיר ונדחקו דבעל מיפר לפעמים נדרים שהם לצורך מצוה ולא ניחא לו בכך ותמה מהרש"א דעדיין מה יענו על מה דפריך הגמרא מחכם והעלה המהרש"א דמי יימר דמזדקק לו חכם אף דמותר דאינו מצוי וע"כ הדרא הקושיא למה ר"י מתיר דהא ס"ל מוקצה ונדחק מאד ויותר אני תמה איך נעלם מהרמב"ם הגמרא דכירה דר"ש אוסר משום מוקצה ולא היתר משום צב"ח ואיך יתכן דר"י דמחמיר במוקצה יותר מר"ש יתור משום צב"ח וכקושית תוס' שם ורש"י כאן דאפכא שמעינין להו אך לפמ"ש א"ש דמוקצה לבד יש להתיר משום צב"ח ומשום אין רואין יש להתיר דיעבד כמו בטבל עבר ותקנו מתוקן דמוקצה מחמת איסור דרבנן ל"ה מוקצה כשנסתלק כמ"ש רש"י ותוס' לקמן דף ל"א במשנה בית מלא פירות אבל כשנצמדו יחד דאין רואין א"א להתיר משום צב"ח דאינו בעדנא רק מוקצה בעדנא וחכמים פטרוהו מעשה דצב"ח בזה דאונס רחמנא פטריה וכמאן דליתא לעשה ע"כ כשעבר וראה מומו והתירו אף דתו ליכא רק איסור מוקצה מ"מ הוה עשה דפשיעה דלולא ראה המום היה פטור מלהעלותה משום איסור דאין רואין ואיהו הוליד בפשיעתו העשה דצב"ח לחיוב ואם בא העשה ע"י פשיעה אף בשוגג אינה דוחה לל"ת כדאיתא בעירובין ד"ק ובתוס' שם וה"נ לא ידחה איסור מוקצה דעשו כשל תורה ויש בו לאו דלא תסור וכ"ש לפימ"ש הת"י ריש פ"ק לענין ספק מוקצה דעשו אותו כעין של תורה דאסמוכוהו אפסוק והכינו וא"כ א"ש דלר"י דמותר לראות באין כאחד המוקצה וצב"ח בלא פשיעה וידחה איסור מוקצה אף בנולד מום ביו"ט כדס"ל לאביי התם והכא דמתניתין מיירי בנולד מום ביו"ט ע"כ לר"ש אינו מן המוכן אבל לר"י ודחה משום צב"ח והמוקצה דמי יימר דמזדקק לו חכם היינו אפילו היה מותר לראות ושפיר פריך ממפירין ונשאלין וא"ש דברי רמב"ם:

ועדיין קשה לר"י ג"כ יהא מוקצה דמי יימר דמזדקק לו חכם אף דמותר וכקושית התוס' איך יחמיר ר"ש יותר בזה ונהי דממשנה לק"מ דמיירי בנפל לבור ויש צב"ח מ"מ בלא נפל אף מאן דס"ל כר"י דרואין מומין ביו"ט מ"מ מוקצה הוא ואיך כל הנהו אמוראי ור"י נשיאה רצו לראות מומין ביו"ט כמבואר לקמן דכ"ז וא"ל שלא היה לצורך יו"ט רק לדעת אם מותר או משום דנשיאה כייפו לו חכמים וסמוכים אצלו וליכא מי יימר ועיי"ש בפנ"י רצה לתרץ די"ל כיון דיושב ומצפה קיל לר"י היכא דלא דחה בידים מלר"ש ולולא דמסתפינא ה"א דה"ט דלר"י קיל דודאי י"ל דיושב ומצפה אלא כיון דל"ה בידו אקצה הבכור וגם הזמנה ל"מ במוקצה כמבואר לקמן ע"ב אף שנסתלק המוקצה אח"כ והוא אזמניה הרי דישב ומצפה שיסתלק המוקצה אך י"ל אם ודאי ידענו דיזדקק לו חכם ל"ה מוקצה ולפ"ז למ"ד בעירובין דל"ו באם יבא חכם למזרח עירובו למזרח דהוברר למפרע דלכאן היה עתיד לבא וה"נ הוברר למפרע דיזדקק לו חכם ואף דבעלים לא ידעי ואקצי מדעתייהו לא יגרע ממוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו דאינו מוקצה כדלקמן ע"ב הרי דל"צ דעת בעלים אך כ"ז לר"י דמסיק בעירובין שם דס"ל י"ב ור"ש ס"ל א"ב ושם משמע לחד גרסא לרבה ס"ל ר"ש י"ב וכ"מ בר"פ כל הגט בגמרא ותוס' שם ומ"מ י"ל דוקא כשמתנה בפירש כמ"ש תוס' שם ואף דגם לר"י כתבו שם לחלק כן הא מר"י בלא"ה לק"מ די"ל דהוה מוקצה רק מה דאנן לית לן מוקצה כה"ג מדכל הנהו אמוראי ור"י נשיאה פלפלו אי רואין