ערך ש"י ש"ס לז

מתקן אבל בגמרא דאמר ר"ש ס"ל אין רואין הוצרך רש"י לפרש משום דן דין שזהו הטעם לבדו שבשבילו אמרו אין רואין:

אמנם לפ"ז דמשום דמוקצה הוא מחמת איסור הוה מתקן י"ל באו"א למה בדיעבד אין התרתו התרה ומ"ש מדן דין או עבר ותיקן טבל דהנה הסמ"ע וש"ך סימן ר"ח כתבו דמש"ה מקח שנעשה באיסור שבת מהני משום דאפשר לעשותו בהיתר בחול וזה יתכן לענין גוף ביטול המעשה לבטל לחלוטין אי אפשר לבטלו בחול דאז גוף המעשה אפשר לעשותו בהיתר אך אם אנו דנין דלא יועיל היום בשבת ל"ש לומר דהיום יכול לעשותו רק כיון דע"כ קיים לענין חול ממילא א"א לבטלו לומר דבשבת לא יועיל דמה יושיענו זה דמ"מ ישאר הדין והמכירה והתיקון וכ"ז לענין טבל דגם בחול הוה מתקן אלא דמותר אבל הכא דל"ה רק כראיית טרפה ול"ה בחול מתקן כלל רק ביו"ט משום דאין רואין מומין הוה מוקצה מחמת איסורו היום וזה מתקנו בזה ודאי י"ל היום לא יועיל התרתו ולא יהא מתקן מה תאמר דאפשר לעשות בהיתר דכיון דאנו דנין על היום זה א"א לעשות בהיתר וא"צ לדון כלל על ביטול המעשה לעולם דכיון דהיום אין התרתו היתר ממילא הרווחנו דלא יהא מתקן כלל דכ"מ אנו דנין על האיסור באיזה אופן בא אם מחמת תועלת המעשה היום דוקא או אם גם היום לא יועיל מ"מ מצד תועלת המעשה בחול האיסור במ"ע:

ואם נדייק יותר י"ל עוד דבמ"א איסור המכירה או תיקון הטבל מצד עצמו דהוא מכירה ותיקון וביו"ט אסור מעשה זה ע"כ י"ל מעשה זה זה א"א לבטלו דבחול אפשר לעשותו בהיתר מעשה זה ממש אבל ראיית בכור לבד הוה כראיית טרפה ולא הוי תיקון כלל בחול רק ביו"ט ע"י איסור דאין רואין מחמת דנראה כדן ועי"ז מוקצה הוא ואינו ראוי היום לכלום וזה שמתירו מתקנו מאיסורו היום נמצא אנו דנין לבטל מעשהו ולא יועיל תיקונו שלא יהא מתקן וזה ל"ש לומר דאפשר לעשותו בהיתר בחול דהרי בחול ל"ה מתקן כלל ואינה מעשה זו כלל ושפיר י"ל דבטלה תיקונו וישאר מוקצה ובזה לא יהא מהני מה דעביד וישאר אינו מוכן ולפ"ז י"ל דבפרק כירה דמדייק אביי דר"ש בעלמא ל"ל מוקצה והכא אמר אין זה מן המוכן ה"ט דלאביי בכל מלתא דא"ר ל"ת אי עביד מהני ועכצ"ל מטעם מוקצה והשיב לו רבה לדידיה עכצ"ל משום הנהו מי יימר ובנפל בו ביו"ט מום מיירי ועפנ"י:

ולפמ"ש בפנ"י די"ל גם כונת רש"י דמשום איסר דאין רואין גם לר"ש הוא מוקצה ומ"ש דלאו משום מוקצה אסר ר"ש דלית לו מוקצה היינו מוקצה לבד בלא איסור דאין רואין י"ל לפיכך צ"ל תרי טעמי מתקן ודין לפי גרסת הר"ן ורע"ב ברש"י דלא תקשי הרי ה"ל מוקצה מחמת איסור דרבנן בלבד דהא דאין רואין הוא מדרבנן אלא דה"ט דמוקצה מחמת דרבנן מותר משום דלא אתקצאי ביה"ש דלא גזרו על שבות ביה"ש אבל על שני שבותים גזרו כמ"ש הרע"ב בפ"ג דעירובין וה"ד בזה"ז די"ל גם טעם דמתקן ולכן בגמרא לענין איסור דאין רואין לא כתב רש"י רק חד טעמא דא"צ יותר:

עוי"ל דצריך שני טעמים דאיתא בנדרים דף ע"ו סבר ר"י למימר דבשלשה אין מתירין נדרים לצורך שבת דמחזי כדן דין וא"ל אביי הרי מותר בקרובים ולילה ומעומד ולא מתחזי כדן דין וא"כ תמוה למה בבכור מחזי כדן דין דהיכן מצינו דקרוב אסור לראות מום או דוקא מעומד וביום וכבר כתבתי דבזה"ז גם בכור תם מותר למוכרו והוי ממון בעלים ול"ח מוציא מרשות לרשות אמנם י"ל ממ"נ לאביי י"ל דהוה כמתקן רק להנהו מ"ד דלעיל דף ח"י גבי ט"כ רבה ור"י דלא ס"ל טעם דכמתקן עכצ"ל משום דהוה כדן דין ורב יוסף לשיטתו בנדרים דשלשה הדיוטת מחזי כדין ועדיין קשה לרב יוסף ורבה יהא מותר ביחיד מומחה אמנם מבואר בפרק כירה דף מ"ו ע"ב ובמהרש"א שם דהיכא דצריך דוקא חכם גם לר"ש הוי מוקצה דמי יימר דמזדקק ליה חכם אף אם מותר לראות וא"כ א"ש דלא נעלם מרש"י ש"ס דפרק כירה דגם לר"ש הוה מוקצה משום מי יימר דמזדקק לו חכם אלא דהוקשה לו הא סגי בשלשה הדיוטת ועכצ"ל דאסור משום מתקן או כדן דלרב יוסף דלא ס"ל טעמא דמתקן צ"ל דהוה כדן ולאביי צריך לומר דהוה כמתקן והכי ס"ל לעיל דף ח"י טעמא דמתקן מדמותיב לרב יוסף דאמר טעם דאיסור ט"כ משום שמא יסחוט וס"ל טעמא דמתקן כרבא שם כדפרש"י שם וכמ"ש מהר"ם שיף שם ולפ"ז י"ל שתי קושית תוס' בכירה שם דף מ"ו ע"ב דמותיב לרבה דאמר דלר"ש אינו מהמוכן משום מי יימר דמזדקק לו חכם ומותיב מכשאלין לחכם בשבת לצורך שבת ומשני דבנדרים סגי בשלשה הדיוטת אבל בבכור מי יימר דמזדקק לו חכם והקשו תוס' שם חדא גם בבכור סגי בשלשה הדיוטת ועוד לימא בלא"ה לא יזדקקו לו לעשות איסור ולפמ"ש א"ש דלרבה דלא ס"ל טעם דמתקן עכצ"ל דנראה כדן ודוקא בשלשה הדיוטת אבל בחכם יחיד ל"ש זה וצ"ל כיון דא"א רק בחכם מי יימר דמזדקק לו והוי מוקצה ממילא אין רואין גם חכם דהוה שלא לצורך יו"ט ע"כ א"ש דמוכרח לומר מי יימר דמזדקק לו חכם בבכור דלולא כן היה מותר חכם לראות דל"ה כדן ול"ל הרי סגי בשלשה הדיוטות דאסור משום טעם כדן וע"כ צריך חכם:

עוד יש לדון בזה הטעם דהוה כדן דתליא בפלוגתא לפמ"ש הק"נ משום דמוציא מרשות גבוה לרשות הדיוט וז"ד בזמן הבית דבכור תם אינו נמכר אבל בזה"ז גם תם ממון בעלים א"כ גם בזמן הבית בכור תם בח"ל דלרע"ק אף אי באו תמימין לא"י לא יקרבו ולר"ש רק לכתחלה לא יביאו וע"כ גם תם בח"ל בזמן הבית היה ממון בעלים כדאיתא בתמורה ד"ח ע"ב א"כ אינו כדן דין רק בא"י ותו ל"ל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו כיון דגם בזמן הבית לא היה בכל העולם האיסור משום דן דין והוי כמו גילוי דמותר בזה"ז דל"ש נחשים כיון דמתחלה לא נאסר רק במקום נחשים וצ"ל בח"ל הטעם דמתקן דלא חזי להקרבה ובא"י דל"ש מתקן כנ"ל שייך טעם כדן ובזה"ז לעולם הוי כמתקן ולפמ"ש באס"ז כונת רש"י דאף בזה"ז מיירי המשנה עכצ"ל מתקן או כדן לזמן בית בא"י ויש לצדד ולומר אפכא לפמ"ש תוס' בב"ק דף י"ב ע"ב דלרבן ס"ל בכור בע"מ גם בזה"ז ממון גבוה דוקא חי לא שחוט דמותר למכור בשרו לכ"ע ולפ"ז כשמתיר לשוחטו מוציאו מרשות הקדש לרשות הדיוט וכ"ז לרבנן ואביי דס"ל בב"ק שם כוותייהו אבל לריה"ג ומאן דס"ל כותיה דגם בכור תם בזה"ז ממון בעלים ל"ה כדן דין והרא"ש בפרק שור שנגח סיים בצ"ע אי קידש אשה בבכור חי בע"מ בזה"ז אי מקודשת ובא"ע סימן כ"ח איפסק