ערך ש"י ש"ס כו

עוי"ל לפי מה שהקשה במקנה ובישע"ק ובנו סימן תצ"ח דמאי פריך דהוא עשה ול"ת הא יכול לומר לאשה שתכסה דאינה מצווה על מ"ע שהז"ג ול"ל דשליחו כמותו דאשלד"ע ותרצו כיון דאינה בת חיובא על הל"ת ישלד"ע עיי"ש ועדיין קשה לפי מסקנת הש"ך חו"מ סימן קפ"ב דגם כה"ג אשלד"ע אך לע"ד לק"מ דבלא"ה נחלקו הפוסקים אי יכול לכבד לכסות או למול בנו ודעת השיך חו"מ סימן שפ"ב דא"י וש"פ הסכימו דיכול וכן עמא דבר וטעמם דשליח כמותו וא"כ ממ"נ א"ת שליחו כמותו הרי אצלו יש עשה ול"ת ואי אשלד"ע א"כ לאו כעושה המשלח הוא מבטל השוחט המ"ע דכסוי דאמרה תורה וכסהו בעפר מי ששחט יכסה כדאיתא ביו"ד סימן כ"ח דאין שליחות לחצאין וכמ"ש רמב"ם פ"ז דמעילה דאף דרבתה תורה במעילה דישלד"ע מ"מ אם נתערב באותו מעשה איסור אחר כיון דלאיסור האחר אשלד"ע פטור המשלח ממעילה ג"כ ועיי"ש מל"מ ובפ"ג מה ג וכן מצאתי בברוך טעם בכלל עשה דוחה ל"ת אך שני מעשים זה אח"ז י"ל על כתישה שהיא עברה אשלד"ע וככתישו בלא אמירת המשלח וכסוי שאחריו שליחו כמותו ומ"מ עשה דשוחט המשלח דוחה ל"ת דאשה דאומרים לה חטא כדי שיזכה חברך כעשה דהשלמה דכהנים דנדחה מפני עשה דפסח של מחוסר כפורים כיון דלא פשע כמבואר בפסחים ותוס' שם דנ"ט אך ל"ה בעדנא ומוכרח לאוקים בהדי דכתיש מכסה שפיר פריך סוף סוף עשה ול"ת הוא גבי איש ועיין יו"ד סימן א' ברמ"א בשם הגאונים דנשים לא נהגו לשחוט ואין מניחין אותן דחלושי דעת הן ושמא יתעלפו עיי"ש טו"ז ולולא דמסתפינא ה"א אף דתוס' בריש חולין השיגו על הלכות א"י מ"מ ביו"ט לכ"ע לא תשחוט אשה דשמא תתעלף והוי שלא לצורך וכדלקמן דף ל"ג דאין מלבנים רעפים שמא פקעו וכן בעי שם בעוף שנדרס ואף דמסיק שם דמותר לשחטו היינו משום חז"כ דגוף ועיין בב"י וכו"פ שם ובלא"ה כתב האגור דמנהג אבותינו מעולם שלא להניח לנשים לשחוט ומנהג אבותינו תורה:

אך מה שצל"ע אם אומרים לאשה חטא כדי שיזכה איש אף דלא פשע דאינה בכלל ערבות וכמ"ש הרא"ש בברכות פמ"ש כף ע"ב וכן מסתבר:

דף טית ע"ב גמרא אבל מטהו מחלון לחלון אלמא גבי שי"ט ב"ש לחומרא וב"ה לקולא ורמנהו עצל"ח דעמד למה מציין הקושיא על מטהו ולא על הרישא דאין מוליכין ותירץ דבל"ז י"ל דב"ש וב"ה פליגי אי צידה מותר מה"ת ביו"ט וחיישו שיאמרו דמוליך הסולם לצוד יונים גדולים פורחים דשייך בהו צידה ולא משוש שי"ט וכיונתו לדבריו אלא שהוספתי טעם לשבח דדעת רש"י ר"פ א"צ דצידה אסור ביו"ט מה"ת דאפשר מעיו"ט וכתבתי שם דדעת רש"י דבלא אפשר מעיו"ט כגון צידה בשדה שאינו ברשותו זה הוי מוקצא גמור ומן התורה אסור דצריך הכנה מבע"י לרש"י דמה"ט מוקצה דאורייתא רק אותם שברשותו דדעתו עליהם רק מחוסר הבא' מצודה כגון צידת דגים מביברין זה אסור משום דאפשר מעיו"ט ול"ל מתוך שהותרה לצורך א"ל היה עיו"ט ברשותו הותרה ג"כ שלא לצורך עיי"ש אך לר"י דר"פ דלאו ס"ל הכנה דרבה דכולהו כרבה לא אמרו א"כ מוקצה גמור רק מדרבנן אסור א"כ בלא אפשר מעיו"ט מותר מה"ת ממילא גם באפשר מעיו"ט דחשוב שלא לצורך מותר משום מתוך וכ"ז לב"ה אבל לב"ש דל"ל מתוך כדלקמן די"ב אסור מה"ת ע"כ חשו שיחשדהו שמוליך הסולם לצוד יונים שלא נקשרו והיה אפשר לצודם עיו"ט אבל כיון דאמר מטהו מחלון לחלון הרי לא חשו לזה וע"כ משום חשד להטיח גגו ומשום שי"ט פליגי:

גמרא ע"כ ל"ק ב"ש התם אלא היכי דאיכא ד"נ ותמהו המפרשים לפמ"ש תוס' לעיל ד"ח ד"ה וא"צ אלא לעפרה וז"ל ותימא דא"כ פטור אבל אסור וי"ל דמשום שי"ט מותר אפילו לכתחלה וא"כ גם בד"נ צריך לטעם דשי"ט ונ"ל דהרמב"ם פכ"ו מהלכות שבת ה"ב כתב וז"ל ושל שובך מותר להטותו אבל לא יוליכו משובך לשובך שלא יעשה כדרך שעושה בחול ויבא לצוד וכתב הה"מ זה למד רבינו מי"ט וכו' וסולם של שובך מותר שם להוליכו מחלון לחלון בחצר אבל לא בר"ה לדעת רבינו ומשם למד דבשבת גם בחצר אסור דשם לא התירו רק משום שי"ט במ"ש שם ובשבת א"י לצוד ולפיכך אסור עכ"ל ובעיני יפלא אם למד מיו"ט ובשבת ל"ש שי"ט ל"ל טעמא דיבא לצוד יאמר נא מחשש שיאמרו להטיח גגו צריך כמ"ש הטעם ביו"ט בר"ה ומנ"ל לבדות טעם חדש אבל נלע"ד דס"ל סברת הר"א מבורגיל דבשבת ל"ש לאסור ברשות הרבים משום דיאמרו להטיח גגו צריך דבלא"ה אסור להוציאו ע"כ ברה"י מותר דליכא מ"ע ול"ש כ"מ שאסרו משום מ"ע אף בח"ח אסור משא"כ ביו"ט אבל מ"מ דינו לא ס"ל לרמב"ם דא"כ גם ביו"ט יהא מותר כמו שהקשה צל"ח דמי איכא מידי דבשבת שרי וביו"ט אסור עייש"ה והרז"ה ריש פרקין כמה נדחק לתרץ לענין ביצה למה ביו"ט אסור ובשבת שרי ותירוצו ל"ל כאן א"כ קשה למה אסור ביו"ט לב"ש ברה"י וגם לב"ה ל"צ טעם דשי"ט ועכצ"ל דבשבת נהי דל"ש טעם דמ"ע יש חשש אחר ועכצ"ל שלא יצוד וטעם זה ל"ש ביו"ט דמלאכת או"נ מותר מה"ת אף קצירה וטחינה לדעת הרמב"ם פ"א מה' יו"ט אלא ביו"ט יש חשש דמ"ע ותו ל"ק מי איכא מידי ולב"ה דהתירו ברה"י ע"כ משום שי"ט וא"ש והנה כבר כתבתי לעיל לדעת רש"י דבאפשר לצוד מעיו"ט לא חשיב לצורך וה"ל לאסור מה"ת אלא דתוס' לעיל ד"ג פליגי עליו ולקמן ר"פ א"צ דבאו"נ אין חילוק בין אפשר מעיו"ט א"ל וכתבתי לעיל דה"ט דמתוך שהותרה לצורך כשלא אפשר מעיו"ט הותרה גם שלא לצורך דהיינו אפשר מעיו"ט ול"ל דבלא אפשר הוה מוקצה דלתוס' מוקצה אינו משום הכנה ולאו דאורייתא כמבואר בדבריהם בעירובין דל"ח ב' בד"ה אמר רבה ובשבת צ"ה ד"ה והרודה ס"ל דגם טחינה מותר מה"ת ולפ"ז לב"ש דל"ל מתוך אסור לצוד ביו"ט אותם שברשותו דהיה אפשר מעיו"ט ויש חשש שיבא לצוד כמ"ש הרמב"ם בשבת והנה לעיל ד"ח כתב הרא"ש דתרי איסורי לא מתירין משום שי"ט וא"כ קשה מה רמי דב"ש אדב"ש הא הכא לב"ש יש תרי איסורי שלא יבא לצוד ומ"ע שלא יאמרו להטיח גגו צריך אלא לס"ד דלא ידע מד"נ גם לעיל יש תרי איסורי חדא משום מוקצה דלא הבינו וחדא משום חופר גומא וכמ"ש תוס' לעיל ד"ה חזינן ומהרש"א שם לזה תירץ שפיר התם יש ד"נ ולב"ה הכא דשובכו מוכיח עליו ליכא מ"ע ולדדהו מותר צידה מה"ת גם באפשר מעיו"ט משום מתוך וליכא למגזר שלא יבא לצוד דהוא נזל"ג וליכא איסור כלל לב"ה משא"כ לעיל יש חד איסור עכ"פ דחופר גומא אך לפ"ז