ערך ש"י ש"ס כה

שחברי יכופו לעשות מלאכה יבטלו ודאי איסור תורה דלא תלין ועוד אם יראו ביוט"ב מי יימר דיכופו אותם ביוט"א דיוכלו להתנצל דביו"ט ראשון אסור וראיה דקוברין ע"י עממין ואי דחברי יראו גם ביוט"ב אין עושין שאר מלאכות ויאמרו דיו"ט גמור הוא א"כ יראו דרק במת מותר ופשטא דמלתא שאם יראו אותם מקברים יכופו אותם בו ביום לעשות מלאכתן וזה ודאי קשה דמשום חשש יוט"ב יבטלו לאו דל"ת עכצ"ל דלמיגז אסא וגלימא הוא טרחא דל"צ רק לכבודו ובזה ליכא לא תלין ויש כח בידם לגזור משום חשש חברי והרי למהר"ם שיף לא גזרו רק על זה אבל לפמ"ש ל"צ לזה אלא כיון דע"ז שפיר יש לגזור א"כ אם ירצו להלינו למחר כדי למיגד לו גלימא ואסא משום כבודו מותר דכל לכבודו ליכא לא תלין כמבואר בסנהדרין דמ"ז ותו רשות להלינו וע"כ שפיר גזרו חכמים על קבורתו ביוט"ב כיון דמנהגם למיגד גלימא ואסא משום כבודו ואם יקברוהו ביוט"ב יגרע זה ע"כ כבודו להלינו וע"כ כאן דאסר משום חברי הוכרח רש"י לפרש דלמיגד לו גלימא הוא רק משום כבודו:

דף חית גמרא פ"ק ואפר כירה יל"ד למה משבש יאמר מש"ה אסרו ב"ה לשחוט ול"ח לשמחת יו"ט ומודי דיעבד דלכתחלה יכול לעשות אפר כירה שיבער עצים לתבשל ויכסה בו כשהוא חם דהוה מוכן משא"כ כשכבר שחט אם ימתין יבלע הדם בקרקע כמ"ש הרא"ש ע"כ יכסה בד"נ ויהא נ"ט לב"ה:

מאי אריא ספק ודאי נמי עתוס' דמה א"ה ונלע"ד דבלאו דר"י י"ל דהוא מוקצה רק לצורך או"נ מותר טלטול לבד ע"כ ודאי מותר לשחוט דאל"כ לא לא יאכל וחשוב צורך או"נ כגריפת אפר מוקצה ול"ל דהוה השתמשות דמלל"נ אף דגורם הנאה כטבילת טמא במעיין שנדר ממנו הנאה בימות הגשמים אף דנטהר לטהרות מחמת דגוף הטבילה אין בה הנאה אך כוי דהוה ספק דלרמב"ם וכ"פ מה"ת לקולא ומבואר בפר"ח סימן ק"י ובאחרונים שם דתליא בפלוגתא דתנאי אם מביא אשם בחתיכה אחת ספק חלב ומצוה דרבנן ליהנות ניתנו לכ"פ כמ"ש רז"ה ור"ן בר"ה פ"ג א"כ ספק אסור לכסות משא"כ לר"י דאמר כאן עושה בו כ"צ:

ע"ב ס"ס יו"ט עשה ול"ת אלא א"ר ובתוס' תימא דהכא משמע דרבא ס"ל יו"ט עשה ול"ת ובפרק ב"מ משמע דס"ל יו"ט רק עשה ונ"ל דאינו ודאי שיכתוש ורש"י פירש דרוב פעמים לא יכתוש ועיין יו"ד סימן צ"ז בספק זב שומן תחת הפת דחשוב ס"ס שמא לא יאכל הפת בחלב והש"ך שם השיג דזה ל"ה ספק דרגילות לאכלו בחלב משא"כ הכא דרוב פעמים לא יכתוש וא"כ איך נדחה ספק עשה מפני ספק כתישה ול"ל עשה קיל מל"ת דהא עשה דוחה ל"ת משום דעשה חמיר כמ"ש רמב"ן בפ' יתרו אלא דיו"ט עשה ול"ת לזה אמר סוף סוף יו"ט עשה ול"ת דמקודם קשה איך נדחה ספק עשה דחמיר מפני ספק ל"ת רק די"ל דיו"ט עשה ול"ת וזהו עכ"פ סוף הדבר ומינה לא תזוע א"כ בודאי נמי שמא יכתוש נמצא למאן דל"ל יו"ט עשה ול"ת כ"ש דקשה איך נדחה עשה דחמיר ואף ד"ז אמר דעשה קיל מל"ת מ"ל חומרא רבה ורמב"ן שם אמר רק דעשה גדול מל"ת ומ"מ אמת דל"ת חמיר דעשה שכרו גדול דעושה מעשה אבל העובר על ל"ת עונשו גדול מעובר עשה בשוא"ת וע"כ כשנפגשו עשה ול"ת נדחה הל"ת ואינו נענש דאנוס הוא ומקבל שכר יותר על המעשה אבל כאן דיש חשש דיעבור על ל"ת שפיר יש לגזור ולבטל ספק מ"ע וא"כ ל"ק קושיתו הנ"ל מ"מ רבא גופא ס"ל שם ביבמות דעשה אינו דוחה ל"ת שיש בו כרת ולא ס"ל מ"ל חומרא רבה מ"ל חומרא זוטא ע"כ ס"ל דעשה חמיר מן לאו שאין בו כרת ושפיר פריך ס"ס:

עוי"ל לדייק לשון סוף סוף וגם לתרץ הא דלא פריך קודם תירץ בהדי דכתיש מכסה דלכאורה קשה ניחוש שיכתוש טרם יכסה וכן הקשו המפרשים וצ"ל כיון שיכול לעשות בהיתר לא חייש שיעשה באיסור אם יהיו רגבים וא"כ עדיין י"ל אף דיו"ט עשה ול"ת מ"מ לא פסיקא לתנא לאסור ודאי מחשש כתישה דאם יש לו קטן יכול לעשות ע"י כתישה של קטן לפמ"ש מג"א בסימן רס"ט בשם מהר"ם דאיסור עשה מאכילין לקטן בידים וכה"ג כתב הפרמ"ג בפתיחה לא"ח חדש אות גימל דקטן אינו מצווה על מ"ע ורחמנא פטרוה רק ל"ת מוזהר אלא דאינו בעונש ואף אם פטור אין מאכילין אותו עיי"ש וא"כ לכאורה יכול קטן לכסות דלדידיה ליכא רק ל"ת ונדחה מפני עשה שמחויב הגדול אלא דאין שליחות לקטן ובעצמו אינו מצווה והמצוה על השוחט לכסות ומחלוקת הפוסקים ביו"ד סכ"ח אם יכול לכבד לאחר ולכ"ע דוקא גדול דבר שליחות וגם עליו מוטל המצוה א"ל כסהו השוחט ועיין א"ח סימן תל"ד בשע"ת ממח"ב בשם הרמ"ע דיכול לעשות שליח לבטל חמצו ודוקא גדול דבר מיעבד מצוה הוא עיי"ש אלא דעדיין יכול קטן לכתוש ויכסה הגדול דלקטן ליכא רק ל"ת ונדחה מפני עשה דגדול ול"ל דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך כדאיתא בשבת דף ד' דהא מבואר בפסחים דנ"ט דכהנים עוברים על עשה דהשלמה מפני עשה דמחוסר כפורים וכבר הרגישו שם תוס' ובגיטין מ"א לענין כופין את רבו ועושה אותו ב"ח דהיכא דלא פשע אומרים לזה לעשות איסור זוטא. שלא עשה חברו איסורא רבא וה"נ ועוד כאן א"א לקטן חטא כלל דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצוון להפרישו רק אין מאכילין אותו בידים דילפינין משרצים ודם דדרשינין לא תאכיל א"כ האיסור רק על הגדול שלא להאכילו אך כ"ז אם א"צ להיות בעדנא דמקיים עשה ידחה ל"ת אבל כיון דפריך דאינו בעדנא ותירץ בהדי דכתיש מכסה עכצ"ל ע"י עצמו דאם יכתוש קטן אינו בעדנא א"כ קשה סוף סוף כיון דע"כ צריך בעדנא א"כ קשה דיו"ט עשה ול"ת דל"ל דיצוה לקטן לכסות וכמ"ש ול"ל דיצוהו לכתוש דאסור לומר לקטן לכתוש דמוזהר שלא להאכילו בידים כמבואר בא"ח בב"י סימן שג"ם ואין עשה דוחה ל"ת וגם למאן דס"ל שהוא מדרבנן ג"כ אסור דהעמידו דבריהם נגד ד"ת בשוא"ת כמ"ש תוס' ד"ה תני ולפמ"ש תוס' לחלק בין פשע א"ל לענין לאמר לו חטא כדי שיזכה חברך בל"ז א"ש גם כשנאמר דרק מדרבנן אין מאכילין לקטן בידים מ"מ אם אין לו רק רגבים אסור לשחוט על סמך שיצוה לקטן לכתוש דל"ה בעדנא ממילא אם עבר ושחט דפשע תו א"א חטא שיזכה חברך ועייש"ה בפרמ"ג דמסופק אי על ל"ת מוזהר קטן אלא דאינו בר דעת או פטור לגמרי רק הגדול מוזהר שלא להאכילו עיי"ש ומיסתביר דקטן אינו מוזהר כלל מדקטן פקח ג"כ פטור ולפ"ז ודאי כשמאכילו הוי חטא כדי שתזכה אתה המאכילו ואף דאין זה נחוץ לדברינו כאן מ"מ נ"מ במק"א: