ערך ש"י ש"ס ריט

אימא נתנתו וכרכתו וכתבו תוס' תימא תקשי נמי לאביי דנקט הארג דמשמע יחוד לא וכן האי דנפש שבנאו לשם חי והוסיף בו דימוס אחד לשם מת משמע דיחוד בלא הוסיף לא מהני מדפריך מיניה לרבא וניחא לאביי וכן מדנקט כיס שעשאו להניח בו תפילין ולא נקט יחדו וכופת שאור שיחדו לישביה דפרק א"ע וסדין שעשאו ווילון הנך נמי בדאיכא שינוי מעשה מיהו קשה דא"כ בלא נתנתו לספר כמי טהור מן המדרס אי איכא שינוי מעשה ומההיא דהיה אביו או אמו מזרקין בו כלים משמע דבזריקה בעלמא בלא שום מעשה מהני לאביי עכ"ל ונ"ל לאביי ל"ש בין הזמנה במעשה או דיבור רק החילוק אם חזר בו ורוצה לעשות בו דבר אחר בזה אם הזמינו במעשה לא אתי דיבור ומבטל מעשה אבל הזמינו רק בדיבור אתי דיבור ומבטל דיבור כללו של דבר דא"צ מעשה רק לענין חזרה משא"כ אם הזמינו דיבור הזמנה הוא כ"ז שלא חזר בו ומפרט אם קיים דיבורו אח"כ דאיגלאי למפרע דהזמנה מעליא היה מתחלה ולרבא עכצ"ל דהזמנה לאו מלתא אף א"ל חזר בו דאל"כ כיון שחל עליו הזמנה ע"י מעשה כשארג הבגד איך יחזור להיתר ע"י חזרה הא לא אתי דיבור ומבטל מעשה ולפ"ז א"ש הכל דכפה שנתנתו לספר אף דליכא מעשה מ"מ כיון שלא חזרה בה הזמנה ע"י דיבור ג"כ הזמנה הוא אף כשלא כרכתו עדיין וטהור ממדרס וכן כשאו"א מזרקין בו כלים ואינם חוזרים לעת עתה דרצונם שיקברו עם המת רק אחרים מצילין ובבעלים תליא הזמנה ע"כ לאביי דהזמנה מלתא גם בדיבור לבד הוי הזמנה לאוסרן משא"כ באורג בגד למת ונפש שבנאו לשם חי דחוזר בו אח"כ צריכין דוקא הוסיף דימוס שעשה מעשה הזמנה שו"ר סעד לדברי בפרמ"ג לא"ח בא"א סימן מ"ב סק"ח וז"ל אם אזמין בדיבור וצר בו חד זימנא בסתמא ולא פירש ע"מ לפנותו אסור אבל אם חזר מתנאי הראשון ואמר ע"מ לפנותו אתי דיבור ומבטל דיבור משא"כ אם עשה מעשה לקדושה שעשה כיס לשם תפילין וצר בו אפילו פירש ע"מ לפנותו אסור כדמוכח בטוי"ד סימן שס"ד שם בקבר ואם צר בו בפירש לחלוטין היינו אזמניה וצר ביה עכ"ל והן הן הדברים שבחידושי הר"ן בכאן רק טעמו אינו מבואר בר"ן וה"ה לאביי לענין הזמה מלתא דכך לנו הזמה לחוד לאביי כהזמנה וצר בו לרבא וכמ"ש בחידושי הר"ן:

ע"ז דף כ"ט ע"ב מפני שמעמידין אותו בקיבת עגלי ע"ז אמר לו א"כ למה לא אסרו בהנאה קשה לפימ"ש תוס' בפרק מרובה דף ע"ב ע"ב ד"ה דאי ס"ד דתקרובת ע"ז אסור באכילה מדאורייתא אבל בהנאה לא אסור רק מדרבנן וכ"כ בחידושי רשב"א בקידושין הובא בשעה"מ פ"ה מה"א א"כ שפיר אסרו באכילה מספקא ולא בהנאה ומזה ראיה למ"ש הרש חיון הובא במג"א סימן קפ"ד סק"ז דאם ספק אם בירך בהמ"ז דצריך לברך משום דבהמ"ז דאורייתא צריך נמי לברך ברכה רביעית דלא לזלזולי בה כיון דאתרמי הספקות ביחד ועדיין קשה דהא חזינין דהקילו בפועלים שלא יברכו ברכה רביעית משום פסידא דבעה"ב ולא חשו לזלזולי ה"נ לא אסרו בהנאה משום פסידא:

סוף מכות רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להן תו"מ שנאמר ד' חפץ למאן צדקו יגדיל תורה ויאדיר דבסוף ליקוטי תנ"ך להאריז"ל דע"י קריאת בני לוי בתורה נצטרפו כל ישראל במצרים וה"ה בכל זמן ע"י לומדי תורה אך זה יתכן אם המון עם מחזיקים בידי ת"ח וע"י עוסקים בתורה ואיתא ברפ"ב דביצה הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר ופירש הערוך שיעשה בהן צדקה ומצינו בדחז"ל דקורין לצדקה מצוה וז"ש רצה הקב"ה לזכות את ישראל לזככן לפיכך הרבה להן תורה. שיעסקו ת"ח תמיד בתורה כי רב הוא ויאדיר בעלי צדקה והיינו ומצות:

שבועות פרק שה"ד דף מ"א ע"ב גמרא אר"י אר"א המלוה וכו' ואם א"ל אל תפרעני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים כי אמריתיה קמיה דשמואל א"ל י"ל פרעתיך בפני פו"פ והלכו למדה"י תנן מנה לי בידך א"ל הן אמר לו אל תתנהו לי אלא בעדים למחר א"ל תנהו לי נתתיו לך חייב מפני שצריך ליתן לו בעדים תיובתא דשמואל וכו' ור"פ משמיה דרבא אמר וכו' ואם א"ל אל תפרעני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים ואם א"ל פרעתיך בפני פו"פ נאמן כך גורס הרמב"ם וסייעתיה וגרסת רי"ף וסייעתיה אינו נאמן והוכיח הש"ך בסימן עי"ן סקי"ד כגרסת הריף כיון דאתותב שמואל ודאי אינו הלכה ועוד איך נדחה סתם משנה ותיק מפני ריב"ב ומ"ש הר"ן דלשמואל אף דאמר פרעתיך ביני לבינך נאמן במגו ולרב אסי נאמן לומר פרעתיך בפני עדים והלכו למדה"י וא"כ נפסק הלכה כר"א גם לגרסא דנאמן זה דחה בשתי ידים עיי"ש ולהיות כי רמב"ם וכמה גרסי נאמן נ"ל לתרץ הסוגיא אליבא דהלכתא ובתוס' ד"ה תיובתא דשמואל תימא מאי קשיא דלמא נתתיו לך שלא בעדים אמר ולהכי חייב וי"ל דשמואל ה"ק מתוך שי"ל פרעתיך בפני פו"פ כי אמר פרעתיך ביני לבין עצמך נאמן במגו ומיהו ר"פ ל"ל האי מגו דקאמר צריך לפרעו בעדים וצריך לדחוק לפ"ז דפליגי ר"פ ושמואל בדברי ריב"ב עוד יש לתמוה לגמרא שהקשה לשמואל מנ"ל לפרש דבריו כך מאחר דרב פפא לא ס"ל האי סברא עכ"ל והמעיין בדברי ש"ך יראה עוד כמה סתירות לפירש זה והק"ל מה פריך ממתניתין על שמואל וגם הש"ך נדחק בישוב קושיא זאת ובמרדכי כאן כתב ההוא דאמר לחברו כי פרעת לי פרען באנפי רו"ש אזל פרע באנפי סהדי אחריני כתב רשב"ט דבקנין נעשה הדבר דאל"כ הוי דברים בעלמא ואינו מקוים כדאר"י בפרק הזהב בהלכה כ"ש אינו משלם ורבינו יואל פליג ואמר שזה דבר יתר ובהנאה דנפק עליו קלא דמהימן הוא גמר ומשעבד נפשו דהכי אר"י ס"פ הפועלים וההוא דפרק הזהב אינו כל כך יתר עכ"ל וצריך ביאור ועוד מאי קאמר דגמר ומשעבד נפשו בהנאה דנפק עליה קלא דאינש מהימנא הוא והרי אדרבה אין מאמינו ומזהירו שלא יפרענו אלא בפני פו"פ עוד קשה אי מיירי דא"ל הכי כשהלוהו א"צ קנין וטעם דהימניה כיון דע"מ כן מלוהו ואם. מיירי המרדכי לאחר הלואה ומשמע לו דגם הגמרא מיירי כן הרי כבר כלתה הנאתו, ובמה נתוסף לו עכשיו הנאה שעל ידו ישתעבד ועיין מל"מ בפט"ו מהלכות מלוה ובאס"ז פרק הפועלים דבשעת הלואה א"צ קנין ולטעם דהימניה דמשתעבד במשיכת המעות ואין שום פוסק שיצריך קנין בשעת הלואה וצ"ל דמיירי לאחר הלואה וביד הלוה למחות ולומר איני מסכים לתנאך ומ"מ מתרצה בזה נפק עליו שמא דמהימן דאם היה בדעתו לכפור לא היה מקבל עליו החיוב זה ומה דאמר ר"י דס"פ הפועלים ל"ה רק דבר יתר ודפרק הזהב אינו כ"כ יתר כונתו למ"ש תוס' שם דף נ"ח ובאס"ז שם ובדף