ערך ש"י ש"ס ריח

ובדרע"ק והשתא ניחא דקאמר בתריה דלא כר"ש ועדיין הוה לי טובא לפימ"ש בפיה"מ לרמב"ם פ"ק דמכות דר"ש ורע"ק אין חולק עליהם וכל אחד אמר דבר ברור וביאר בתוי"ט דגם אין חולקים זע"ז וכן מורה לשון הרמב"ם דאל"כ איך יתכן דאין חולק עליהם אם כל אחד חולק אאידך א"כ קושית התוס' במקומה עומדת מה אמר דלא כרע"ק אלא כמאן ועכצ"ל משנתינו חולקת על רע"ק או על ר"ש והרי יש חולק והתוי"ט כאן העתיק פירש התוס' ומתניתין דלא כרע"ק ובמכות שם כתב דאין חולק עליהם ואין חולקין זע"ז אמנם עוד יל"ד על פיה"מ לרמב"ם כאן והאומר א"י בחקירות בטלה עדותו משום דאי אתה יכול להזימו וכמבואר בגמרא כאן אלא דסיים על זה ונאמר עדות שקר הוא דזה שאמר בחקירות א"י הוא כדי שלא תתקיים עליהם הזמה עכ"ל דלאתי צורך הוסיף טעם זה שלא הוזכר בגמרא וסגי במה דא"י להזימו והתורה אמרה ועשיתם לו כאשר זמם הצריכה שיהא אפשר לקיים בהן הזמה וכמ"ש התוי"ט וקרא דרשינן וא"צ טעם כדלקמן דף מ"ב ע"ב ר"פ נגמר הדין בתוס' ד"ה כי ובגמרא פ"ק דף ט"ז ע"ב אמר סמוכה לספר אף אחת אין עושין מ"ט שמא ישמעו עכו"ם ות"ל מקרבך א"ר ולא מן הספר הרי אם איכא קרא א"צ טעם לכן נ"ל דלטעם שכתב הרמב"ם אין לפסול כולם מטעם נמצא אחד קא"פ דממ"נ אם משקר ולא ראה המעשה לא נצטרף עם שאר העדים דלא בטלה כל העדות רק אם נצטרפו בשעת ראיה וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה מה"ע ה"ד ואם ראה ונתכוין להעיד רק לא שם לבו לזכות השבע חקירות אין טעם לפסלו ואיך יפסל שנים אחרים א"כ גם כרע"ק אתיא אלא דכ"ז למאי דמסיק בסמוך דאומר א"י בחקירות פסול משום דהוי עדות שאאיל"ז אבל לס"ד א"צ טעם כיון דצריך מה"ת חקירות וא"י הוי כנמצא קא"פ לכן אמר דלא כרע"ק וכרמב"ח דבסמוך דלא אסיק אדעתיה הטעם שאי אתה יכול להזימה וי"ל דע"ז סמכו ההוא ענין דרמב"ח לכאן דלפ"ז שפיר אתיא משנתינו אליבא דהלכתא וכרע"ק ועוד הלא כ"ז שאמרנו ל"ש רק לרבי אליבא דרע"ק בפ"ק דמכות דאמר אימתי בזמן שהתרו בהן דצריך שיצטרפו בשעת ראיה אבל לר"י שם אם נצטרף בביאתו לב"ד פוסל השנים ג"כ ולדידה מתניתין דלא כרע"ק ודאי דאף דנאמר דפסול מחשש משקר ולא נצטרף בשעת ראיית העדים מ"מ בב"ד נצטרף אלא דזה עדיין דוחק קצת איך אמר דלא כרע"ק אליבא דר"י הא קי"ל כרבי ושפיר אתיא כרע"ק ואפשר לומר כיון דר"י פליג ברישא לענין שבע חקירות ובזה ל"פ משמע דאתיא גם לר"י ודוחק אבל לפמ"ש הריטב"א פ"ק דמכות דף ואו דרבי פליג על רע"ק דרע"ק אין מחלק בין התרו א"ל דאל"כ מה איכא בין רבי לרע"ק ואפשר גם רמב"ם ס"ל הכי ומ"ש דאין חולק על רע"ק היינו בגוף הדין דקא"פ דגם רבי מקיש שלשה לשנים אם התרו והרווחנו לתרץ מה שפסק הרמב"ם בפ"ב מה"ע דאם שנים אומרים ידענו ואחד אומר בחקירות א"י עדותן קיימת ובפ"ה מה"ע פסק דאם נמצא אחד קא"פ עדותן בטלה וכן פסק דאין עדים נעשים זוממין עד שיוזמו שלשתן והוא פליאה ונדחק בזה הלח"ם ולפימ"ש א"ש דלרבי דקי"ל כוותיה שפיר אתיא כרע"ק ומה שאמר דלא כרע"ק הוא רק לר"י אליבא דרע"ק או לפני הס"ד דלא ידע הטעם דא"י בחקירות בטל העדות משום שא"א להזימו או דס"ל כריטב"א דרבי פליג בזה על רע"ק לכן ודאי דלא כרע"ק ורמב"ם שם פסק בזה כרבי דצריך שיצטרפו בשעת ראיה לכן באחד משלשה אומר א"י ממ"נ עדותן קיימת אי משקר לא היה בשעת ראיה ואם אומר אמת אינו פסול ואינו מבטל שאר העדות וע"כ גם בפירש המשנה לא סיים הרמב"ם דמשנתינו אינו כהלכה ובמקום זה כתב טעם לשבת לפסול א"י בחקירות וזה מוכרח מן המשגר דאל"כ כמאן אתיא והשתא אתיא כהלכה:

עתה נשוב לפרש"י דלא כרע"ק עד שיזומו כולן צריך ולא ס"ל דיחשב פסול ולבטל כל העדות אם אומר א"י דממ"נ אם נאמר אומר א"י משקר הרי לא נצטרף בשעת ראיה וקי"ל כרבי וס"ל דלא פליג רבי על רע"ק רק רב"י ור"י פליגי אליבא דרע"ק איך ס"ל וכן משמע בגמרא לעיל דף טית ע"ב ואם אינו משקר בגוף העדות אף א"ל תקבל עדותו מגזה"כ אין שם פסול עליו לבטל שאר העדות אלא כיון דא"א להזימו א"א לקבלו לעד לכן לא פירש כתוס'. אלא לענין קושית התוס' עליו י"ל דס"ל לרש"י דמה דבעינין עד שיזומו שלשתן אף דאחד אומר א"י ולא נתקבל לעד תליא בזה אם נאמר דגזה"כ כיון שאי אתה יכול להזימו בטל עדותו אף אם יצוייר דהאמת אתו דראה המעשה א"כ נכלל בכלל העדים על גוף המעשה דחקירות חוץ מן המעשה הן וצריך שיוזמו שלשתן ע"כ גם השנים הן עדות שאי אתה יכול להזימן ובטלה עדותן אבל אם נדרש טעמא דקרא דחיישינן דמשקר ולפיכך אומר א"י כדי שלא תתקיים עליו הזמה א"כ ע"י שא"י בחקירות חייש שלא ראה המעשה ואינו בגדר עד ולא נצטרף לשאר עדים א"כ שאח"כ כשיבאו עדים להזימן א"צ להזים רק השנים שקבלו הב"ד לעדים וחשבו אותם לאמתיים עד שעת הזמה אבל השלישי שאמר א"י כבר חשו לו דמשקר וא"צ להזמה ואינו בהיקש שלשה לשנים רק אם קודם הזמה חשבו הב"ד את כולם לעדים באמת ובזה גם רש"י מודה לתוס' דבלא כוונו עדותן א"צ להזים כולם וא"כ לפי מה דס"ל לרוב הפוסקים בהך דב"מ דף קט"ו דלא דרשינן טעמא דקרא אמרינן גזה"כ דאומר א"י בחקירות אף דהוא אינו בגוף המעשה מ"מ עדותו בטלה אפילו אומר אמת כיון שאי אתה יכול להזימה וכן יפה לנו לומר דוהצילו העדה אמר קרא ומה אלו דייקינין שאומר אמת ומ"מ עדותו בטלה גם שאר עדותן בטלה כיון שא"א להזים כולן אבל לר"ש דדריש טעמא דקרא ה"נ נדרוש הטעם דחיישינן דמשקר ולאו גזה"כ הוא א"כ קודם הזמה לא נכלל בכלל העדים אף בגוף המעשה ותו ל"צ להזימו כלל רק שאר העדים שיודעים כל החקירות לכן א"א לומר דלא כר"ש דודאי כר"ש מצי אתיא והוכרח לומר דלא כרע"ק דס"ל נמי אין עדים נעשין זוממין עד שיחמו כולן ומוסיף הוא על ר"ש כפרש"י וכרע"ק ודאי לא אתיא כיון דסתם לן תנא בב"מ דלא יחבול בגד אלמנה אפילו עשירה דלא דריש טעמא דקרא ל"ל דסתם תנא הכא כרע"ק ודריש טעמא דקרא וסתרו סתמי אהדדי וכן קי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא א"כ אינם נעשין זוממין עד שיזומו כולן ובטלה כל העדות כשאחד אומר א"י ואתיא שפיר מתניתין כר"ש ומתורץ שני קושיית תוס' על פרש"י:

פרק נגמר הדין דף מ"ז ע"ב אתמר הארג בגד למת אביי אמר אסור הזמנה מלתא ורבא אמר מותר הזמנה ל"מ ולקמן דף מ"ח מיתבי כפה שהוא טמא מדרס ונתנו לספר טהור מן המדרס