ערך ש"י ש"ס ריז

מתייאש גם מהדמים וקמ"ל דמהדרינן עובדא או משום דמדמי לא מתייאש או משום דבאיסור בא לידו אבל בסיפא דבשם ר' יוחנן והוא ס"ל בב"ק דף ס"ח ע"ב דיאוש לא קני אין לחלק בין תחלה לדיעבד משא"כ ברישא דרבה בר"ה לא אשמיענין בשום דוכתא עדיין אי קני יאוש באיסור או לא:

פרק אד"מ דף ל"ה תוס' ד"ה לגמריה לדינו בשבת אע"ג דתנן בפרק משילין אלו הן משום שבות לא דנין ה"ד ד"מ ונראה דבלא"ה י"ל דגבי ממון המצוה להציל עשוק ואם תובע מוחל ורוצה להמתין לחול ליכא מצוה א"כ חל האיסור גם על התובע וכה"ג איתא בב"מ דף למד עיי"ש באס"ז משא"כ בד"נ לא העמידו שבות דבריהם במקום מ"ע דאורייתא אכן מה דאמרינן שם לענין אין מקדשין והא מצוה קעביד ופרש"י לחשבו עם אלו שהם משום מצוה ומ"מ אסור קשה למה נדחה משום שבות וי"ל כיון דהמצוה רק על האיש דמצוה בפ"ו אבל השבות גם על האשה דנקנית כמו במו"מ א"א לדחות השבות ומ"מ פריך לחשבו בהדי הנך דמשום מצוה כיון דבאיש יש מצוה:

ע"ב גמרא מה מושבת האמור להלן ב"ד הקשה מהר"ם אדרבה נימא מה מושבת האמור אצל לא תבערו בשבת אף להלן אצל חוקת משפט בשבת ואמרה תורה גם בשבת ידונו מיתת ב"ד ורציחה דוחה שבת ותירץ דלזה א"צ קרא דיש ק"ו ועכצ"ל דקרא לאפוקי מק"ו אתי לאסור ועדיין הקשה לעולם נימא הגז"ש להתיר ומלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא עיי"ש ושאלני אחד מתלמידיי אדרבה כיון די"ל הגז"ש לקולא ולחומרא אמרינן לחומרא ויפה שאל דכה"ג מבואר בתוס' לקמן דף ל"ו בד"ה ומה יו"ט לענין ק"ו לקולא אלא דבאה הגז"ש לאפוקי מק"ו בזה הקשו הא י"ל לקולא ולחומרא א"כ נימא הק"ו וודאי לקולא הגז"ש ולפ"ז גם קושית מהר"ם ל"ק נימא מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא דבשלמא במ"א הפסוק לא רצה לסמוך על הק"ו ונדע מהכתוב לבד גם כשלא נדע הק"ו אבל כאן זולת הק"ו גם מהכתוב לא נדע ואדרבה נאמר הגז"ש לחומרא רק אחר שנדע הק"ו נאמר הגז"ש לקולא א"כ עדיין צריכין לק"ו ולמ"ל קרא דבק"ו לבד סגי עכצ"ל דגז"ש לאפוקי מק"ו אתי:

דף ל"ו גמרא ל"ת על רב כתיב פרש"י ומשמע לא תחלוק על מופלא שבב"ד הלכך לא מתחילין ממנו דלמא לא חזי לו זכות ול"פ עליו ומתחילין מן הצד שישמע אחד דברי אחד מהוחכין ויסכים עמו והקשו רש"ל ומהרש"א מ"ש דחייש דיאמר לחובה יותר מאם יאמר לזכות ותוס' הקשו א"כ גם בד"מ יחוש ותרצו דל"ת לא קאי על ד"מ אע"ג דלנטות קאי נמי בד"מ עכ"ל וטעמא באי ונ"ל לפימ"ש הרמב"ן בחידושיו כאן דאם יש רוב מנין ורוב חכמה נגדם רצו עושין כרוב חכמה אף שהן מיעוט במנין כההוא רצו עושין כב"ש דטפי מחדדי רצו עושין כב"ה דהן רוב מנין אבל יחיד נגד שנים בטלו דבריו אף אם הוא חכם מהם עיי"ש ולפ"ז י"ל דלהכי לא דרשינן האי ל"ת אד"מ שהן בשלשה דאם הגדול לבד אומר לזכות או לחוב יכולים השנים לחלוק עליו דבטלו דבריו וכיון דלא מיירי בד"מ גם ביותר משלשה לא נאמר אבל ד"נ בכ"ג וכשהמופלא תוך המיעוט אין הכרח לילך אחר רוב מנין מסתבר דבזה נכתב ל"ת על רב:

ולפ"ז י"ל מה דהזהיר ל"ת רק ליחיד ולא לשנים דהיינו אם וי"א מזכין וי"א מחייבין עדיף רוב חכמה ורוצה אחד לחלוק על הרב לנטות ע"י דעתו אבל אם בלאו הכי יש רוב נגד המופלא ויש נטייה בלא"ה כשאי לחלוק כיון דרצו עושין כרוב מנין ע"כ בשלמא אם הגדול יאמר לחובה יש חשש זה די"א יחייבו וי"א יזכו ולא יענה על צד שהמופלא בו לנטות ע"י ואם היו מתחילין מן הצד היה י"ב מזכין והיה יוצא הבע"ד זכאי אבל אם המופלא מזכה אם יש מחצה על מחצה אין חשש דאף אם יענה לחייב אין הולכין אחר הרוב עפ"י אחד ומה דמוסיפין הוא רק משום גנאי לב"ד כדלקמן ואם י"ב מחייבין ויוד מזכין והמופלא תוך העשרה כבר יש נטייה לרוב נגד המופלא ורשאי גם הוא לנטות אחר המחייבין דרצה עושה כרוב מנין:

פרק היו בודקין דף מ"א גמרא אלא באשה חברה דמקטלה היכי משכחת הקשה מהרש"א דמשכחת אם מת בעלה אח"כ דא"י לומר לאוסרה באנו ולי צ"ע דהא צריך שיתיר א"ע למיתה רק חבר הוי כהתיר עצמו כמ"ש תוס' א"כ הכא כשזנתה לא ידעה שימות בעלה קודם לה ולעדים לא התירה עצמה למיתה ולחדודי קצת י"ל לפי מה שהקשו תוס' בגיטין דף ל"ג א"א שזינתה הוי התראת ספק שמא ישלח לה בעלה גט ויבטלנו ואפקינהו רבנן לקידושין ותרצו רובם אין מגרשין ומבטלין עיי"ש אך כ"ז היכא דאינה אסורה עליו רובן אין מגרשין אלא דממ"נ אם יתברר בעדים שזינתה הרי תמות בב"ד ולמה יגרשה ואם יגרשה ויבטל כדי להצילה לא מהני כמ"ש תוס' שם אלא לחוש שיגרשה ויבטל קודם שיתברר בעדים שזינתה אמרינן רובא אין מגרשין וא"כ הכא דזינתה ובעלה חי דאזי אם יבואו עדים שזינתה אינה במיתה דהוי עדות שאאילה"ז ומועיל העדות רק לאסרה ודאי יגרשה כיון דאסורה עליו מוכרח לגרשה א"כ הוי התראת ספק אימר ישלח להגט ויבטלו עפ"י איזה סיבה שיהא לו לבטל גט זה וא"כ אשה חברה דא"צ התראה היינו דהוי כהתרתה בעצמה והא הכא הוי התראת ספק וגם מה שתרצו תוס' בגיטין שם דמוקמונין לה בחזקת נשואה ל"ש כאן דעומדת להתגרש מחמת שאסורה לו ואין מיתתה מסור לב"ד כ"ז דבעלה חי אלא דזה יש לדחות דמ"מ בחזקת נשואה היא שלא תיעשה פנויה למפרע. וא"ל בפשוטו דהוי התראת ספק דשמא לא ימות בעלה לפניה ולפני העדים דהא מ"מ חייבת מיתה אלא שאינה מסורה לב"ד והתראת ודאי הוא דעל עבירה זו יש חיוב מיתה:

ע"ב אפילו בחקירות שנים אומרים ידענו ואחד אומר א"י עדותן קיימת כמאן דלא כרע"ק פרש"י רע"ק מקיש שלשה לשנים בפ"ק דמכות דף ה' ע"ב מה שנים אין נהרגין עד שיוזמו שניהן אף שלשה עד שיוזמו כולן וזה א"א להזימו ואעפ"י דר"ש קאמר להך מלתא התם דאלו רע"ק מקיש מה שנים נמצא אחד מהם קא"פ עדותן בטלה מ"מ אית לו נמי דר"ש ומוסיף הוא וכתבו תוס' קשה לפירושו דה"ל למנקט הכא דר"ש הוא דאמר כן בהדיא ועוד בתר הכי אמר דלא כרע"ק אלא כמאן ויש לפרש הא דאמר עד שיזמו שלשתן היינו כשכוונו עדותן אבל אמר א"י כנמצא אחד קא"פ דמי דלר"ש תתקיים העדות בשאר ולרע"ק עדותן בטלה. והיינו דאמר