ערך ש"י ש"ס רטו

והוקש עדות לדין לר"י וכעין מ"ש הנמ"י דילפינן שלא יהיו הדיינים קרובים זל"ז מן העדים דאמרה תורה הרוג ע"פ דיינים והרוג על פי עדים מה עדים לא יהיו קרובים כן דיינים אלא דהכא י"ל עוד דב"מ עכ"פ כשמעיד לזכותו פסול לר"י וד"נ הוקש לד"מ ממשפט אחד וכן אם יעיד לחובה ויכחיש לאחד בחקירות יובטל כל העדות וכן אם יש עדים שהרג במזיד והתראה והוא מעיד דבשוגג הרג ואף אם עדיין אין לפנינו עדים שמא יבואו אח"כ לכן פסול דנחשד לשקר לזכותו ואולי י"ל היכא דליכא שום חשש מעיד לטובתו גם לר"י כשר אוהב כיון דיליף רק מסברא ואין סברא לחשדו רק כשמעיד אוהב לטובתו וכן להיפך בשונא לא נחשד רק כשיעיד לחובתו ומ"מ ליכא להקשות הא לקולא לא דרשינן טעמא דקרא דבד"נ שאני שנאמר והצילו העדה והוי בד"נ לקולא כמו בממון לחומרא דכיון דאין סברא לפסול לשונא במעיד לטובתו י"ל והצילו העדה ולהסביר טעמא דקרא ואל תתמה איך נאמן למחצה דה"נ מצינו בנוגע ובע"ד דפסולי דנחשדו לשקר בשביל הנאתן וכשרים לחובתן:

ע"ב מילי דכדי ל"ד אנשי מהר"פ כתב בהכמין עדים ולא ראתה אותם ואמרה להד"ם הרי לא כיונה לשחוק ותו א"י לומר להשטות נתכונתי והקשה חמ"ח סימן מ"ב הא הכא אמרינן דלא הוחזק כפרן דמילי דכדי לא דכירי עיי"ש ולק"מ דאם כונתה לשחוק צריכה להחזיר כסף הקידושין ורמאי עלה למדכר ואף אם אח"כ החזירה הכסף הוי כאומר לא לויתי ועדים מעידין שלוה דתו אינו נאמן לומר פרעתי דה"ל למדכר:

גמרא האי דהוי קרי לו קב רשו אמר מאן מסיק בי אלא פלניא אתי תבעו לדינא אר"נ אדם עושה שלא להשביע א"ע ברמב"ם פ"ו מטוען ה"ז סיים בד"ז ואמרו חכמים ישבע היסת ויפטר ובהשגות כתב אין זה לפי הגמרא ופירש הלח"ם דלרמב"ם ס"ל דאין טוענין לו שלא להשביע לכן צריך לישבע ובגמרא משמע דר"ן טען לו ותמה עליו הש"ך דהרי השבועה שאינו חייב כשאר כופר בכל ונדחק בכונת ההשגת הראב"ד עיי"ש בסימן פ"א ס"ק נ"א ונ"ל די"ל מדלא הזכיר ר"נ שישבע היסת משמע שלא חייבו ורמב"ם כתב דאמרו חכמים וזה לא נזכר כלל בגמרא לכן ס"ל לראב"ד כיון דהיסת שתיקן ר"נ משום חזקה דאא"ת אא"כ י"ל עליו כמבואר ר"פ שה"ד וא"כ י"ל דזה דוקא אם בא ותובעו מעצמו חזקה לא חציף לתבוע מה שאין לו עליו אבל כאן דתובע אחר שהודה הנתבע לפני עדים זה הרהיבו לתבוע דכסבור ודאי בחנם לא הודה ומה שטוען התובע ברי שהלוה לו מערים ואינו העזה מאחר דעדים מסייעים לו שזה הודה ורגל"ד דחייב לו וכעין זה מצאתי בפנ"י פ"ק דכתובות די"ב על תוס' ד"ה ר"ה ור"י דל"ש חזקה אא"ת אא"כ יל"ע רק אם הספק מחמת טענותיהם לבד אבל אם בלא"ה נולד ספק בלא טענותיהם אמרינן דגם לתובע אינו ברי רק מערים וטוען ברי עיי"ש וה"נ בלבא טענת תובע נולד ספק מחמת שהודה הנתבע לפני עדים ותובע לא גמיר דינא דכונתו שלא להשביע דהרי טוען הודית בפני עדים:

דף למ"ד ת"ר אני ראיתי אביכן שהטמין מעות ומע"ש הן א"נ וכתב בחידושי הר"ן אף דע"א נאמן באיסור ה"נ איסור הוא מ"מ כיון שיש בזה הוצאות ממון מרשות הדיוט לרשות גבוה אינו נאמן דדבר שבממון אין פחות משנים אף שיש איסור בדבר וכ"ד רת"ם עכ"ל וכן דעת רמב"ן ופוסקים דא"נ לומר מעות הקדש הוא ויש להסתפק במעיד לאסור של חברו בהנאה דדעת כ"פ דאיסור הנאה אין לו בעלים עיין מהרש"א בביצה דף ל"ח ופרמ"ג יו"ד סימן ק"ט וכן כתבו רשב"א ור"ן בנדרים דף פ"ה במודר הנאה מנכסיו דחשובין הפקר אפשר אין ע"א נאמן דמוציא הדבר מרשות בעליו ובפ"ק דפסחים ג' דברים א"ב של אדם ואחד מהם חמץ דאסור בהנאה וי"ל ק"ו ממע"ש דבעלים אוכלים בירושלים ובידן לפדותן מכ"ש דאין ע"א נאמן לאסור בהנאה לגמרי ואף דאינו מכניסו לרשות אחר הא הקפידא ודאי רק משום דמוציא מרשות בעליו אמנם כשמעיד לאסור באכילה והנאה כיון שמחזיקין עדותו לאסור באכילה דקושטא קאמר שנתנסך וכדומה י"ל ממילא אסור גם בהנאה וכה"ג איתא לעיל פ"ק דף יו"ד פלוני רבע שורי מגו דמהימן על פלוני מהימן על שורו ואם מעיד רק על שורו אינו נאמן עיי"ש פרש"י ועיין נו"ב חא"ע סימן ע"ב דגם ר"י ס"ל דמש"ה מהימן לומר פלוני רבעני דמגו דמהימן על חברו נאמן גם על עצמו ורבא ס"ל דמהימן אלא דהוה רשע וממילא אינו מועיל עדותו ה"נ אכילה והנאה שני דברים הם משא"כ במעיד דמעות הקדש הן דמוציא מרשות הדיוט חד ענין הוא ואינו נאמן ובזה י"ל דעת הרמב"ם דפסק בפ"ב מהלכות שחיטה הכ"א דאם שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד מתכוין לשם דבר שהשוחט לו שחיטתו אסורה ואחד לשם דבר המותר הר"ז פסולה כשהיה לו בו שותפות וכתב הלח"מ דמשמע אפילו מתכוין לע"ז אינה רק פסולה לאכילה ואמאי לא תיאסר בהנאה אם אית לו בו שותפות ולפימ"ש י"ל כיון דהוה לאפרושי מאיסורא מהימן דנתכוין לע"ז אף דמע"ר כמ"ש תוס' פ"ק דב"מ דף ג' ע"ב בד"ה מה אם ירצה לומר מזיד הייתי רק באין לו בו שותפות ודאי לצעורי דאין עע"ז בשל אחר אבל בשותפות י"ל דרצה לעע"ז בשלו כמ"ש תב"ש וכיון דמהימן לאסור באכילה ממלא מהימן נמי לאסור בהנאה וכ"ז לענין מנסך יין דיש ליין חזקת היתר ובלאו עדותו היה מותר מספק וע"י עדותו נאסר באכילה לכן הוחזק גם להנאה אבל בשחיטה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ובלא נאמנותו אסור באכילה מספק ואין צריך נאמנותו לעשות ודאי איסור דגם בספק אסור ממלא להנאה לבד אינו נאמן להוציא מרשות בעלים ומוקמונין הבהמה בחזקת בעליו לכן רק פסולה לאכילה ועיין ברמב"ם בהלכות סנהדרין ה"ו אף דאין ע"א נאמן למלקות מ"מ במעיד על חתיכה שהוא חלב דנאמן לאסור הוחזק נמי להלקות למי שאכל אח"כ מחתיכה זו ועיין ש"ך יו"ד סימן קכ"ז ס"ק ט"ז שכתב לרמב"ם נאמן ע"א לאסור אף נגד חזקת היתר שו"ר בפנ"י לגיטין דף נ"ד דע"א אינו נאמן לאסור משום דמפסיד ממון בעלים הוי איסור שיש בו ממון עיי"ש ול"נ דשאני איסור אכילה דאינו מוציא מרשות בעלים עיין פרמ"ג ביו"ד סימן ק"ט:

ע"ב גמרא רב לטעמיה דא"ר הודאה אחר הודאה הודאה אחר הלואה מצטרפי מבואר דלכל המימרות אליבא דרב עכ"פ בהודאה אחר הלואה ואחר הודאה כריב"ק דמצטרפי ובב"ב דף קס"ה ע"ב מבואר דלריב"ק ע"א בכתב וע"א בע"פ מצטרפי עיי"ש בתוס' וק"ל דבפ"ק דמכות דף ג' אר"י א"ר