ערך ש"י ש"ס ריג

בשם הריטב"א טעם אחר כיון דאינו מגדלם בביתו לזונם רק הולכין בשדה לבקש מזונות ובעלים מתייאשין מהן דלמא לא הדרו לכן אין בהן גזל רק מפני ד"ש שאמרו חכז"ל דליכא יאוש גמור דהרבה פעמים חוזרין לשובכין לערב והנה מבואר בקצו"ח ונה"מ סימן ק"ה דיאוש ל"ד להפקר דמיד אינו שלו אלא כ"ז שלא זכה בו אחר עדיין של בעלים הוא ולפ"ז מדאורייתא יוני שובך דמותרים מחמת יאוש היינו דרשאי אחר לזכות בהן וכן ארא כשבאין היונים לרשותו הוי אחר יאוש בעלים אבל אחר שאסרו חכז"ל מפני ד"ש יש כח בידם לאפקועי זכות של בעלים וה"נ אמרו שלא יזכה בהן אחר ממלא נשאר מן התורה של בעלים והוי גזל גמור ביד אחר ויוצא בדיינין נמצא י"ל בזה גופא פליגי דמ"ד ארא ס"ל אף דעיקר התקנה מפני ד"ש מ"מ נפקע זכות הזוכה וממילא נשאר של בעלים דס"ל הטעם משום יאוש אבל מ"ד אי תקדמיה יונך ס"ל גם ביוני שובך א"י בדיינין דלא אלמוה כד"ת ואפשר ס"ל הטעם שפרש"י אליביה דלא זכה בהן בעל השובך וה"ט כיון דפורחין לחוץ לא סמכה דעתו עליהן ומעולם לא זכתה לו שובכו לכן אף דאסרו חכמים מפני ד"ש לא אלים כד"ת לעשות לבעל השובך קנין חזק בהן ורש"י דפירש משום שלא זכה בהן בעל השובך קאי אהך מ"ד דתקדמיה יונך ולא אמר ארא דארא רק מפני ד"ש לכן איפסק בחו"מ סימן ש"ע דגם מפריחי יונים ארא א"י בדיינים וכ"פ רמב"ם בפ"ו מגזלה ואף דפסק בפ"י מהלכות עדות דארא פסול לעדות בלא"ה תמה הכ"מ שם דהא הרמב"ם פסק כמ"ד מפריחי יונים אי תקדמיה יונך ופסק ג"כ ארא פסול אבל לק"מ דגם למ"ד אי תקדמיה יונך יש לפסול ארא לפי מה דהוסיפו עליהן גזל דרבנן מציאת חש"ו אף דל"ה גזל רק מפני ד"ש אלא דלא רצה לפרש ארא במתניתין דעדיין לא פסלו גזלן דדבריהם בגזל מציאת חש"ו וכן מצאתי בשעה"מ פ"ו מגזלה ולפ"ז מתורץ קושית התוס' דודאי הגמרא קאי גם למ"ד ארא דמ"מ לא רצו מעיקרא למפסל גוזל מציאת חש"ו וכמ"ש:

דף כ"ו גמרא תו חזייה לה"ג דהוה כסח בכרמא אמר להו כהן וזמר א"ל י"ל לעקל בית הבד אני צריך א"ל הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות יש לתמוה מה זו תשובה הלב יודע כיון שי"ל לעקל בית הבד הא תנן הוי דן את כל אדם לכף זכות וודאי ר"ל קיים מילי דאבות וגם בעובדא דכריב דאמר י"ל אגיסטין אני שתק ולא השיב שמא אינו אגיסטין ולא עוד אלא דאמר בסמוך ב"א החשודין על השביעית פרש"י מפני שהליצו בעד הזומר וחורש ואדרבה כן ראוי לדון לכף זכות ונ"ל דבתוס' ד"ה לעקל הקשו דהא אמרינן בפרק כלל גדול דף ע"ג הזומר וצריך לעצים חייב משום קוצר ומשום נוטע ה"כ ליחייב משום נוטע ותרצו דהכא איירי דזומר באופן דודאי קשה לאילן ומקלקלו ומשום קוצר אין לחייבו דל"ה קצירה רק לענין שבת עיין מהרש"א ויל"ד דא"כ מה אמר ר"ל הלב יודע נחזי אנן אם עושה באופן שמקלקל האילן בודאי לעקל בית הבד צריך וא"ל אף דצריך לעקל חייב משום נוטע אבל הנ"ל לתרץ קושית התוס' בפיורש תה"ד בסימן רנ"ג והובא במג"ד ובמג"א סימן שי"ד דבדרבנן מותר אינו מתכוין אף דהוי פ"ר וא"כ א"ש דגבי שבת דחייב מן התורה לכן זומר וצריך לעצים אף דאינו מתכוין חייב דהוי פ"ר דנוטע אבל הכא שביעית דרבנן בזה"ז מותר אינו מתכוין ועוד לפימ"ש בח"ר פרק הארג דנועל ביתו לשמור הבית וצבי בתוכו אף דכונתו לשמור גם הצבי מותר כיון דעביד מעשה היתר שנועל לשמור הבית אף דעי"ז משתמר גם הצבי וכתבתי במקום אחר דגם הרשב"א לא אמרו אלא משום דזה מיחשב דשא"מ כיון דעיקר כונתו משום ההיתר לשמור הבית דא"ל היה צריך לשמור הבית לא היה נוטלו בשביל הצבי משום איסור צידה וא"כ ה"נ דלעקל בית הבד מותר לקצור לכן אף דמשביח ג"כ הקרקע ואילן מ"מ כיון דמיכוין למלאכת היתר לקצור שרי אף דהוי פ"ר כיון דאלמלא דצריך לעצים לא היה זומר אבל שם בשבת דגם מלאכת קוצר חייב כונתו גם בזה למלאכת איסור לכן אף אם אינו מתכוין כלל לנטיעה חייב משום פ"ר מכ"ש אם מיכוין לשניהם וא"ש וגם לר"ן וש"ג שם שהשיגו על הרשב"א שם בפרק הארג מ"מ כתב הש"ג שם דאם יש מעשה היתר עמו ואינו מתכוין רק למעשה היתר ויכול לעשות ההיתר זולת האיסור אף דעושה באופן דהוי פ"ר ל"ח פ"ר ושרי וה"נ כיון שיכול לקצור עצים לבית הבד באופן שלא יהא נוטע דהיינו באופן שיהא קשה לקרקע לכן גם עכשיו שעושה באופן שמשביח מ"מ כיון שאינו מיכוין לנטיעה שרי ושם בשבת פרש"י זומר להצמיח הגפן והיינו שמיכוין ג"כ להצמיח דהיינו נוטע אבל הכא לעקל בית הבד מיכוין וא"ש הכל והפנ"י בפרק כירה דף מ"ם כתב דלא התיר ר"ש דשא"מ רק אם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינו מתכוין לאיסור דאל"כ דברים שבלב אינן דברים עיי"ש וזה שהשיב ר"ל הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות והוי רק בלבו דאין מחשבתו ניכרת ממילא חייב משום נוטע:

אמנם יל"ע בסברת הפנ"י די"ל דל"ח דברים שבלב דהכל יודעין דאינו מתכוין לאיסור דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן כדאיתא בפרק כל הנשבעין דף מ"ו ע"ב ולפ"ז ה"ד אם אינו עושה איסור בלא"ה כגון הכא דלעקל בית הבד שרי אבל שם בשבת דזומר וצריך לעצים חייב שתים א"כ אף אינו מתכוין לנטיעה חייב משום קוצר ותו ל"ל אחזוקי ברשיעי לא מחזיקין ממילא צריך שתהא מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ואפשר בזה נחלקו ר"ל עם ר"ח ור"ש דהם ס"ל כיון די"ל לעקל בית הבד אני צריך אחזוקי ברשיעי לא מחזיקינן ול"ה דברים שבלב ור"ל אמר כהן וזומר דבשביעית נחשדו כהנים ול"ל בזה אחזוקי וכו' דשמא כהן הוא ע"כ אמר הלב יודע והוי דברים שבלב:

אמנם התוס' שהקשו דליחייב משום נוטע והוכרחו לתרץ דמקלקל נ"ל דס"ל דבשביעית איכו מועיל מה שאינו מתכוין דבשלמא שבת דאיסור מלאכה כדי שישבות האדם אזלינן בתריה ומה שאינו מתכוין לא חשוב מלאכה אצלו וע"כ מלאכת מחשבת אסרה תורה דהכל הולך אחר מחשבתו אבל שביעית דכתיב ושבתה הארץ מה לנו בכונת האדם כיון דבעצם מלאכה היא הרי לא שבתה הארץ וכה"ג כתבו תוס' כאן לענין קוצר דלענין שבת חשוב מלאכה ע"י מחשבתו דצריך לעצים אבל לענין שביעית אף דצריך לעצים לא אכפת לן במה דאחשבה לקצירה כיון דבעצם לאו מלאכת קצירה הוא דאין דרך קצירה בכך וכמ"ש מהרש"א וה"נ אפכא אם בעצם הוי מלאכה רק העושה לא מיכוין למלאכה: