ערך ש"י ש"ס כא

הלכך עיקר גידולו אינו מאמו אבל ביצה מגופא דאמו קרביא והדבר מוכיח שלאחר שיצאה אינה גדילה מש"ה מודו רבנן לשון הירושלמי עכ"ל וא"כ א"ש דאף דלענין נזקין ביצה לאו כאמה וגם כשנטרפה התרנגולת הל"ל דלא נטרפה הביצה שבמעיה מ"מ אח"כ מגופה דתרנגולת רביא עיקר גידולה וע"כ גרע מנתפטמה באיסור וזה ממש הלשון בעדיות פ"ה ושוין בביצת טרפה לפי שגדלה באיסור ומבואר בפירש ראב"ד שם ובחולין דף כ"ח ע"א דהיינו לפי שגמרה באיסור דמשמע דלא נטרפה עם התרנגולת אלא לפי שגמרה באיסור מגוף התרנגולת ועי"כ כגופה היא ואף דמטרפינן הביצה גם כששחט האם מיד שנטרפה או ילדה מיד היינו משום גזרה כמ"ש ב"י וש"ך יו"ד ספ"ו וא"כ שפיר י"ל דעכ"פ מה שגדלה קודם שנטרפה היתר היא רק נאסרה אח"כ מכח מה שנגמרה באיסור וע"כ כח היתר מעורב בה וגם לר"י מב"מ בטל ולפ"ז אפשר לומר בולד בהמה דקיל מנתפטמה באיסור דמאוירא רביא ועיקר גידולו אינו מאמו אח"כ בא לידי ספר אס"ז לב"ק ומצאתי שם תלי"ת כדברי בש"ס הר"ם מאסקרטה דטעמא משום שינקה הביצה מאיסור ונתגדלה עי"ז אף דל"ה כגופה:

תוס' ד"ה לדידי תימא ר"י דעביד כב"ש ולחומר הנושא נ"ל עפימ"ש למעלה כי יש להקשות לעיל מה פריך לר"נ דמוקי מתניתין בתרנגולת עומדת לגדל ביצים דלפלגו גם בתרנגולת דאף דר"נ לא שנא לו בין מוקצה לנולד מ"מ בנולד גמור שלא היה בעולם מודה כמ"ש תוס' וא"כ י"ל דגם לב"ש התרנגולת אסורה משים דהוסיפה שמנינות ביו"ט דמה שהוסיפה נולד גמור הוא שלא היה כלל בין השמשות אלא צ"ל דבטלה אף דהוי דשיל"מ משום דתחלת ביאתו לעולם מעורב אך כיון דתרנגולת לגדל עומדת ומוקצה היא לכ"א כ"ז שלא נשתנה דעתו לאכלה א"כ אזי א"א שיתבטל וממילא תו לא בטל אח"כ דהוה דשיל"מ וכה"ג כתבו צל"ח לקמן דל"ח וישעי"ק בא"ח סימן שי"ח וא"כ מודו ב"ש דתרנגולת אסורה משא"כ הביצה דכבר נגמרה אתמול אך י"ל דזה ל"ה דשיל"מ כמו במאכל שיתקלקל ביו"ד סימן ק"ב ה"נ אפשר תכחש עד למחר מהשמנינות שהוסיפה מאתמול עד היום ול"מ לפי המבואר בא"ח סימן תצ"ז בתרנגולת מוקצה לאכילה ועופת ודגים מוקצין אסור להאכילן ולהשקותן ואסור ליתן לפניהם מזונות שמא יבא לאכלם א"כ ודאי תכחש ואף להמג"א שם דמותר ליתן מזונת לפניהם ברחוק מהם מ"מ אינו דומה למאכיל בידים ועוד אין המתיר ע"ל רק ע"י מעשה וטרחא והוצאה ואולי הוצאה יתירה על השבח ומבואר ביו"ד סימן ק"ב בצריך הוצאות לא הוי דשיל"מ אמנם לר"י בלא"ה מב"מ ל"ב רק בעומדת לאכילה י"ל גם לר"י דיליף מדם הפר ושעיר דוקא אם תחלת ביאתו לעולם לא בא מעורב ברוב היתר וכמו שמחלק המרדכי לענין דשיל"מ והרי להר"ן גם דשיל"מ דל"ב משום דחשוב מב"מ דילפינין מדם הפר ושעיר אבל בעומדת לגדל דכולה מוקצה וא"א להתבטל וכמ"ש וא"כ מה פריך דלפלגו בתרוייהו אלא דאנן לא קי"ל כר"י ולומר דב"ש ס"ל כר"י א"א כיון דב"ה ע"כ ס"ל כהלכתא לא נשוי פלוגתא חדשה בין ב"ש וב"ה דאפושי פלוגתא לא מפשינין אבל לר"י גופא שפיר י"ל כמ"ש והא דלא מוקי למשנה דר"י ס"ל תאכל בשני בתרנגולת לגדל וכרבינא ב"ע בלא"ה הקשו המפרשים עפ"י ולהרז"ה י"ל דע"כ הביצה לגדל אפרוח א"כ גם בשני תאכל למה ודוחק לומר בהתנה בא' ורבינא דחק א"ע בכך וכ"מ בצל"ח ופשוט. ועתה אשוב לברר מ"ש דלר"י דמב"מ ל"ב דוקא בהוכר האיסור טרם שנתערב דיש להבין טעמו של המרדכי לענין דשיל"מ לפמ"ש הר"ן ס"פ ג"ה דלא אמר ר"י מב"מ ל"ב רק כשאין כח היתר מעורב בו ולפ"ז קשה הא כל תערובת לח בלח כח היתר מעורב באיסור וצ"ל דטרם שנתערב היה בעין בלא כח היתר כמו שהיה ההיתר בפ"ע וכשנתערב שניהם מעורבים לכן הוי מב"מ אבל כשתחלת ביאתו לעולם מעורב הרי כח היתר מעורב בו וטרם שנתערב לא היה בעולם וס"ל למרדכי כהר"ן דטעם דשיל"מ דל"ב משום דחשוב מב"מ וע"כ אם ההיתר טרם שנתערב היה כולו היתר והאיסור היה כח היתר מעורב בו ל"ה מב"מ משא"כ כשנפל איסור לבדו בתערובות אף דעכשיו כח היתר מעורב בו הרי גם ההיתר כח איסור מעורב בו והוי מב"מ ולפ"ז לק"מ קושית הכו"פ על המרדכי מתוס' סוף מעילה דכ"א ב' באומר פרוטה בכיס זה הקדש דכתבו דלא בטיל משום דהוה דשיל"מ והא תחלת הקדשו מעורב ולפמ"ש דברי המרדכי אינם רק בלח כענבים בגיגית ואף דבנה"ך ביו"ד סימן צ"ב לא משמע כן בדעת הר"ן מ"מ אינו מוכרח וי"ל המרדכי לא ס"ל הכי:

דף ד' גמרא מהו למטוכהו האידנא ולמכלנהו למחר א"ל מה דעתך רב ור"י הלכה כר"י קל"ט דלא ימנע או דיסבור כר"ח צורכי שבת נעשין ביו"ט או הואיל כרבה ומותר לבשל מיו"ט לשבת מדאורייתא וע"י ע"ת גם מדרבנן כדאיתא בפא"ע דמ"ו ע"ב וא"כ הכא דהיום אסורים הביצים באכילה ל"ש הואיל ומקלעי אורחים א"כ א"א לומר דמותר לבשל רק משום צורכי שבת נעשים ביו"ט אך מבואר ברש"י פא"ע שם הטעם דיו"ט ושבת קדושה אחת וא"כ הכא דבעי למטונהו למחר משום דשתי קדושות הן הוי תרתי דסתרו ובשלמא לתוס' שם גם אי שתי קדושות הן מ"מ צורכי שבת נעשין ביו"ט דצורך היום הוא וכאו"נ דמי שפיר ומצאתי בצל"ח הרגיש בזה וכתב דלר"י דל"ל הכנה דרבה מותר בלאו הואיל דצורכי שבת נעשין ביו"ט אבל לרש"י הנ"ל לא עלתה תירוצו דלר"י שתי קדושות הן ור"ח בלא"ה הכנה דרבה לא ס"ל כדאיתא בעירובין דל"ח ובמלחמות פא"ע ועיין לקמן די"ז ע"א תוס' ד"ה מ"ט שכתבו דר"י מודה בהכנה בידים דאסור וי"ל דהיינו לאסור מדרבנן ובהכנה ממילא גם רבנן לא אסרו לר"י ולפיכך מועיל ע"ת ועכצ"ל דתוס' ס"ל לעיל דף ב' ע"ב ד"ה והיה דהכנה בידים גם לרבה מותר מדאורייתא כיון שהיה בעולם אך לרש"י קשה ולפמ"ש אס"ז לקמן די"ב לתרץ לרש"י דס"ל מתוך גם בליכא צורך כלל הא דאופה מיו"ט לחול לוקה לר"ח וגם לרבה צ"ל הואיל משום דרבה ור"ח ל"ל מתוך עיי"ש לפ"ז י"ל מש"ה הוכרח רש"י לומר לר"ח צורכי שבת נעשין ביו"ט משום דקדושה אחת הן אבל לר"י דס"ל לקמן מתוך בלא"ה נעשין ביו"ט ור"י לא ס"ל הכנה כאן אך לפמ"ש הר"ן לקמן בדעת רש"י דל"ש לומר מתוך בעושה לצורך מחר וא"כ עכצ"ל גם למאן דס"ל מתוך דצורכי שבת נעשין ביו"ט משום חדא קדושה או משום הואיל והק"ל ואפשר י"ל דשייך הואיל וחזי היום לקטנים ולפ"ד רשב"א ור"ן שבב"י א"ח סימן שג"ם דמאכילין אותם בידים איסור דרבנן במידי דאכילה דרבותייהו בכך והמג"א שם וסימן רס"ט כתב דמידי דאינו איסור בעצם רק הזמן גרמא ודאי מותר להאכיל לקטן ועתוס' פסחים ק"ו ב' ד"ה ואישתלאי