ערך ש"י ש"ס רה

להפקיע שעבוד חוב בקונם ולפ"ז להירושלמי בחוב דרבנן ל"ל דהוי כגבוי דהא אפשר יפקיע בקונם ואינו ודאי עומד לגבות ואפילו נשמתיה מ"מ בידו לעמוד בשמתיה ולא ניחוח לנכסים לכן אי כתובה דרבנן ל"מ מגו וביבמות ר"פ האשה שהלכה מבואר אי קונמת יש בהן מעילה דקדושת דמים הן דבידו לפדותו והיא פלוגתא בנדרים דף ל"ה האומר קונם ככר זה מועלין בו ולפיכך י"ל פדיון דברי ר"מ וחכ"א אין מעילה בקומנת ומסיק בשבועות דף כ"ב איפך דלר"מ אין מעילה ולרבנן יש מעילה ושם מבואר דגם באסר הככר על יחיד מועיל בו למ"ד יש מעילה בקונמת רק פדיון אין לו דלא אלים למתפס פדיון והנה ירושלמי דס"ל קונמות ק"ד ע"כ ס"ל כחכמים דמועלין דהכי קי"ל כחכמים כמ"ש הר"ן בנדרים דף ל"ה וירושלמי ס"ל דגם באסר קונם על יחיד כיון דמועלין בו הוי ק"ד ולפ"ז א"ש הכל דלדידן דוקאי אי כתובה דרבנן לא הוי כגבוי אבל ר"מ עצמו דס"ל אין מעשה בקונמת והוי כקדושת הגוף דאין לו פדיון וגם חוב דאורייתא יכול להפקיע בקונם וכדעת הר"ן ול"ה כגבוי ולא מהני מגו שלה נאמן להפסידה כתובתה אף דס"ל לר"מ כתובה דאורייתא וכדעת רש"י והירושלמי לשיטתו. אמנם י"ל גם להתוס' בכתובות דף נ"ט ע"ב ד"ה קונמת דגם לרב אשי דקונם על יחיד כיון דאין לו פדיון חשוב כקדושת הגוף מ"מ א"י להפקיע חובו בקונם דאלמוהו רבנן לשעבוד דבע"ח משום נע"ד מ"מ י"ל דהא גם התוס' בקונם כללי שאוסר על כל העולם דלא חשו חכמים לזה כמ"ש תוס' שם לענין איצטלא דפרסוה אמיתנא וכן מבואר במרדכי וברמ"א בחו"מ סימן קי"ז אלא דכ"ז אי ל"מ פדיון בקונם כללי אבל אי יש לו פדיון כמו דאח"כ נפדה כן לא אלים להפקיע משעבוד כמ"ש נמ"י בכתובות שם ועקצו"ח ונה"מ סימן קי"ז אלא דבזה יש לחלק דבחוב דאורייתא לא אלים קדושת דמים להפקיע וכמו די"ל פדיון אבל חוב דרבנן מפקיע כירושלמי הנ"ל לענין קונם פרטי אף דהוי קדושת דמים לדעת הירושלמי וכמ"ש הר"ן מ"מ בחוב דרבנן מפקיע ה"נ לדידן בקונם כללי אף דיש לו פדיון אבל זה ודאי תלוי בפלוגתת ר"מ וחכמים בנדרים דף ל"ה ולפי מה דאפיק לה בשבועות מבואר להדיא דלר"מ קונם כללי י"ל פדיון דהוי קדושת דמים ולרבנן אין לו פדיון כפי המשנה ראשונה ולפום דאפיק לה לר"מ אין לו פדיון ולרבנן י"ל פדיון וא"כ לר"מ גם בחוב דאורייתא ובשטר אינו עומד בודאי לגבות דיכול לאסרו בקונם כללי משא"כ לדידן בחוב דאורייתא א"י להפקיע בקונם כללי כיון דיש לו פדיון אינו כקדושת הגוף. ובזה מובן מ"ש הנו"ב בחחו"מ סימן ה' דגם לדעת רמב"ן והש"ך דבשטר מהני מגו דחשוב כגבוי היינו דלא הוי מגו להוציא אבל מ"מ לא חשוב מוחזק והוכיח כן בראיות וצריך טעם דממ"נ אם מחמת דעומד לגבות כגבוי דמי גם כמוחזק יחשב ולפמ"ש ה"ט משום דעומד לגבות וא"א ללוה להמלט דאם יאסר בקונם על המלוה לבד לא יועיל לו דאלמוהו לשעבוד דמלוה אלא דיכול לאסור על כל העולם והא הלוה נמי בכלל דבזה לא אלמוהו לשעבוד דמלוה וכדעת המרדכי ותוס' שבחו"מ סימן קי"ז אלא גם לוה לא לו היה וא"כ לא ימלט שלא יצא שיעור החוב ממנו לכן ל"ח מוחזק אבל כגבוי ביד מלוה אינו דאינו ודאי עומד לכך דאפשר שיאסור בקונם כללי ולפ"ז גם לר"מ מהני המגו דל"ה מגו להוציא אלא די"ל דלא שכיח שיחטא הלוה ולא לו וכדאמרינן בשבועות דף מ"ב ע"ב ובפ"ק דב"מ דף ה' ויותר מזה כתב ת"י ורא"ש בכתובות דף נ"ט ע"ב דל"ח. שיאסר נכסיו על כל העולם חוץ מעצמו דלא שכיח וכן צ"ל לדעת הריטב"א שתירץ לקושית התוס' שם דכל אדם יפקיע חובו בקונם ותירץ דנוכל למכרן ולשלם הדמים לבע"ח דא"י לאסור חלופיהן ועדיין קשה דיכול לאסור על כל העולם חוץ מעצמו ועכצ"ל דלזה ליכא למיחש דלא שכיח והנה מה דפשוט לריטב"א דהחליפין מותרין אף דהוא בעיא בנדרים דף מ"ז ע"א י"ל דס"ל כהר"ן שם דפסקינן לקולא אלא דהתם הבעיא אי יכול לאסור החליפין אף שהם דשלב"ל על חברו כיון דא"י לאסור של חברו על חברו וי"ל דה"ד למ"ד א"א מקנה דבר שלא ב"ל וכן א"י להקדיש אבל לר"מ דאדם מקדיש דשלב"ל כיון שבא אח"כ לידו ה"נ יכול לאסור החליפין על חברו וחייל איסור קונם למפרע כשנחלף אחר כך כשפירש להדיא לאסור גם החליפין וצ"ע בזה. עוי"ל דלר"ח אף דס"ל כתובה דאורייתא נאמן להפסידה ונתרץ ג"כ למה לדידן רק אם כתובה דרבנן נאמן ואגב נתרץ בסוגיא שם דאמר אביי אי למיתב לה כתובה דמשמע דיותר נאמן להפסיד כתובתה מלאוסרה ובירושלמי מבואר להיפך כמ"ש תוס' שם דהנה תוס' שם בד"ה אי למיתב לה כתובה כתבו משום די"ל דלא קים לבעל שפיר בפ"פ ולענין איסור אוקמוה בחזקת היתר משא"כ לענין הכתובה אוקי ממונא בחזקתיה והקשו הא יש ס"ס ספק ע"פ ספק נאנסה תחתיו ונ"ל דהנה הקשו תוס' אהא דקאמר הש"ס ספק נאנסה הא עפ"י רוב אונס קלא אית לו והאי דלית לו קול הוי מיעוטא ותרצו דאינו רק רוב דרבנן ולענין ס"ס לא מגרע וצריך הבנה אמאי לא יגרע הס"ס ונ"ל על פימ"ש הש"ך בכללי ס"ס אם מדאורייתא יש ס"ס ומדרבנן ליכא רק חדא ספקא כגון ספק בדגים מלוחים אם נמלחו עם טמאים ואת"ל נמלחו שמא לא היה בהן שומן דמן התורה צירן מותר הוי ס"ס וכ"כ האגור ואו"ה ות"ח וא"כ ה"נ מן התורה הוי ס"ס כיון דאינו רק רוב מדרבנן ויש חד ספק טוב בדרבנן מותרת אבל לענין ממון כיון דמדרבנן אינו סרס א"א להוציא ממון דל"ל ספק דרבנן לקולא דאדרבה קולא לנתבע אכן אם נאמר לא קים לו אף דטוען ברי דאומר בדדמי הוי לדידיה שמא כמו בשבועות דף מ"ה בע"ה טרוד בתוס' ד"ה ניתוב אלא דהכא הוי כא"י אם נתחייבתי ופטור אך לפמ"ש האחרונים בשם הר"ש דמקואות היכא דספק אם יצא מחזקתו ומן התורה ודאי יצא מחזקתו רק הספק אי גם מדרבנן יצא מחזקתו ליכא לאוקמה על חזקת דמעיקרא דהרי אתרע וא"כ ה"נ מן התורה יש ס"ס וחייב בכתובה ואתרע חזקת פטור רק יש לספק אי גם מדרבנן יצא מחזקת פטור כיון דמדרבנן ליכא ספק אונס א"כ ל"ל א"י אם נתחייבתי פטור דטעמו משום דאוקי ממונא בחזקתיה כמבואר בפ"ק דכתובות דף י"ב ובסוף ב"ק ממלא מועיל ברי שלה דבו"ס ברי עדיף אמנם זה אינו דבשלמא כשדנין אם אישתני חזקה דמעיקרא י"ל כיון דחזינן דמן התורה אישתני אתרע החזקה אבל חזקת ממון אינו משום דמעיקרא רק תפוס ומוחזק לפנינו השתא ואפ"ת דמדאורייתא חייב עדיין מוחזק ותפוס לפנינו ולא אתרע וכיון