ערך ש"י ש"ס רד

דהוא ס"ל כר"מ דד"מ צריך שלשה ומתניתין דלא כר"מ וכן רשב"ג ס"ל לעיל דין בשלשה דהא דהרי ר' אבהו קאמר לכ"ע אין דיניהם דין אבל בירושלמי למה לא תירץ כן וצ"ל משום דר"י ס"ל הלכה כסתם משנה ובבכורת סתם משנה דיחיד דינו דין ולפ"ז מתיישב לי דברי הירושלמי דפריך אי דטעה בש"ה למה ישלם מביתו ומשני משום שהגיס דעתו קנסו רבנן ועמד הש"ך סימן כ"ה דבש"ס דילן בבכורת מוקמונין לה או כר"מ דד"ג או נו"נ ביד וכתבתי לעיל דא"א לאוקמה בירושלמי דנו"נ ביד כיון דמוקי לה דקבלוה כשלשה ובתר"ל יכול לחזור ואיך ישא ויתן בע"כ ועכצ"ל דבע"ד מעצמם קיימו הדין ושוב א"א להחזיר הדין כיון דנעשה מוחזק עפ"י ב"ד וכמ"ש הש"ך בסימן כ"ה סקי"ב דל"ש חזרה רק כ"ז שעדיין תחת ידו אבל למה לא מוקי לה כר"מ דקי"ל כותיה דד"ג ועש"ך סימן כ"ה סקט"ו אות ה' אמנם לירושלמי דמוקי לה בקבלוהו ע"מ לדון ד"ת ולא חזר הדין ומחמת דנתבטלה הקבלה דלא נתקיים התנאי ואינו דיין כלל מ"מ כיון דמדאורייתא חד נמי כשר גם בלא קבלוהו דיין הוא מה"ת או משום קנס קיימו הקבלה וישלם לכן א"א לאוקמה כר"מ דדן ד"ג דלר"מ צריך שלשה מדאורייתא והל"ל דחוזר הדין ולא גרם היזק כלל ועכצ"ל משום קנס אבל בשלשה הדיוטת שדנו לכפיה שפיר י"ל גם לירושלמי חייבים אף דל"ש קנס שהגיסו דעתם בשלשה מ"מ כיון דדינהם דין בלא קבלה חייבים מדד"ג כמו שפסק הש"ך בסימן כ"ה סקט"ו אות ה' ולא מטעמיה והא דלא מוקי לה בירושלמי כשקבלוה בשלשה בסתמא ולא אמרו ע"מ לדון ד"ת וכר"מ משום דירושלמי ס"ל דבזה פטור ולא יכול לומר אח"כ אדעתא דתדון ד"ת קבלנוך דפליג אש"ס דילן בזה וכמ"ש הש"ך סק"ל אות ה' עיי"ש. גמרא סברוה דכ"ע מקשינן פשרה לדין ורבנן סברי דין בשנים תמוה א"כ למה פשרה בחד ועדיין לא ידע כי היכא דליהוי עליה סהדי וגם להתוס' לעיל דידוע לשמואל סגי בחד ונקט שנים לרבותא דהם ביד חציף א"כ הל"ל רבנן סברו דין בחד עוד הקשו תוס' איך ס"ד דמקשינן פשרה לדין לכ"ע הרי רשב"ג דלעיל לא מקיש ונ"ל דלקמן דף כ"ה מבואר דר"מ ס"ל גם בחד לריעותא ל"מ קבלה ורבנן מודו בתריל כמ"ש תוס' שם ובפוסקים והש"ך סימן כ"ב פסק דקיבל חד כשלשה הוי תר"ל ופשרה ליכא רק ברצון הבע"ד וכבר הקשו התוס' ומפרשים לעיל מה זה שארשב"ג יפה כח פשרה מכח דין דפשרה בשנים הרי גם דין אם קבלוהו דן ונדחקו תוס' וב"י סימן י"ב תירץ באו"א משו"ת רשב"א וע"כ סברוהו דכ"ע מקשינן פשרה לדין רק בפשרה מהני הקבלה בחד לריעותא דגם בדין מהני קבלה וע"כ אמר אם דן בע"כ צריך שלשה וכמ"ש בשו"ת רשב"א הנ"ל ופשרה דא"א בע"כ בשנים דמהני הקבלה בחד לריעותא אלא לר"מ דגם בחד לריעותא אלא לר"מ דגם בחד לריעותא ל"מ הקבלה לכן גם בפשרה צריך שלשה ורבנן ס"ל דין בשנים וע"כ פשרה ביחיד דבחד לריעותא מהני קבלה דגם בדין מהני לקבל חד במקום שנים וס"ד כרב אשי דמיירי בלא קנין אלא לפימ"ש לעיל בשם אחרונים דיכול לקבל הדיוט יחיד במקום מומחה ואינו רק חדא לריעותא הק"ל לימא דרבנן ס"ל דין בשלשה רק בפשרה אף דהוקש לדין מ"מ מחמת הקבלה סגי בחד במקום מומחה ונ"ל לפמ"ש המרדכי כאן בשם ראב"ן הא דפשרה צריכה קנין היינו כשלא הוזקקו לדין תחלה רק לפשרה לא אלימי לאפוקעי ממונא לכן פשרה צ"ק שלא יאמר משטה הייתי בכם מפני שהפצרתם בי אבל כשהוזקקו מתחלה לדין אין אדם משטה בב"ד ופשרתם אין צריך קנין ור"י ט"ע ס"ל בשלשה אצ"ק מטעם ב"ד עיי"ש וא"כ ל"מ קבלה להדיוט יחיד במקום מומחה בפשרה דיחיד מומחה אין לו דין ב"ד כמ"ש הרמב"ם ויכול להחליף טענותיו ולחזור ממה שטען ולא שייך לומר ביחיד שהודה הודאה גמורה דאינו משטה בב"ד דלא מיחשב ב"ד ה"נ לענין פשרה יכול לחזור לכן אם דין בשלשה אין ב"ד פחות משלשה וצריך לקבל היחיד במקום שלשה והוי תר"ל ועכצ"ל דרבנן ס"ל כשמואל דין בשנים ונקראים ב"ד כמו שאמר שנקראו ב"ד וה"ה לענין פשרה חשיבי ב"ד וע"כ מהני קבלה לחד במקום שנים דל"ה רק חדא לריעותא וחשוב עליו ב"ד וא"י לחזור בו עוד ומ"ש ר"י ט"ע דבחד צריך קנין היינו למאי דקי"ל דין בשלשה ואף להחולקים עליהם וס"ל גם בשלשה והוזקקו מתחלה לדין צריך קנין היינו משום דס"ל דהמסקנא והלכתא פשרה צ"ק קאי גם על ג' שהוזקקו לדין תחלה אבל לס"ד דפשרה אצ"ק מודו די"ל מה"ט דאינו משטה בב"ד ול"ל דגם על גוף הקבלה לחד כשנים יאמר משטה הייתי דאטו הם הפצירו בו ולמה בא מעצמו לפניו וקבלו עליו אבל על הפשרה י"ל משטה מפני שהפצירו בו כמבואר בלשון רמב"ן וכ"כ טו"ז בחו"מ סימן י"ב כשלא הפצירו בו על הפשרה ל"ש טענת השטאה. גמרא מוש"ר רמ"א בשלשה פרש"י להפסידה כתובתה ובתוס' ד"ה מוש"ר ז"ל ועוד שמעתי מהרי"ף דר"מ דאית לו כתובה דאורייתא בפרק אעפ"י דף נ"ו ע"ב אינו נאמן להפסידה כתובתה דדוקא למ"ד כתובה דרבנן נאמן כדמוכח פ"ק דכתובות דף יו"ד דאר"נ חכמים תקנו לבתולה מאתיים ולאלמנה מנה והם האמינו עכ"ל אך בירושלמי מבואר דאיירי להפסידה כתובתה וכמ"ש תוס' לקמן ע"ב ד"ה והביא אבל גם להתוס' מי ניחא דעכצ"ל לר"מ גופא נאמן להפסידה כתובתה כמו שהקשה הפנ"י בכתובות שם דהא ביבמות דף קי"ב ס"ל לר"מ טענת בתולים כל ל"י ועכצ"ל להפסידה כתובתה דאם לאסרה עליו אח"כ נמי דשאנח"ד ונראה דתוס' שם הקשו הא י"ל מגו דמוכ"ע אני תחתיך ותרצו דהוי מגו להוציא אמנם לרמב"ן וסייעתיה דמהני מגו להוציא בשטר כדאיתא בשו"ת רמב"ן סימן ק' והובא בש"ך חו"מ סימן פ"ב ס"ק כ"ט ומשום דשט"ח חשוב כגבוי הק"ל וכבר הקשו האחרונים שם כן ונ"ל דכבר עמדו המפרשים שם למה דוקא משום דכתובה דרבנן נאמן הרי י"ל חזקה דאין אדם טורח ונראה דמה דחוב שבשטר חשוב כגבוי משום דע"כ עומד לגבות אפילו כשימכר נכסיו וכל העומד לגבות כגבוי דמי והנה בכתובות דף נ"ט איתא שאני קונמת דקדושת הגוף והקדש מפקיע מידי שעבוד והקשו תוס' א"כ כל בע"ח יפקיע חובו ע"י קונם עליך נכסי ותרצו דאלמוה רבנן לשעבוד ואין הקונם מפקיעו והר"ן הביא ירושלמי דהמדיר את אשתו מליהנות לו דפריך וכי אדם מפקיע חובו בקונם ומשני שאני מזונת דרבנן וא"כ בע"ח דחובו מדאורייתא לא נפקע בקונם אלא דאפשר דהירושלמי סובר דקונם רק קדושת דמים כדעת כמה אמוראי דס"ל הכי בשמעתין עד שבא רב אשי ומשני שאני קונם ומ"מ משתתינין לו עכ"ל ועיין פני משה בירושלמי שם ובחו"מ ס"ס קו"ז הובא שתי דעות אם יכול