ערך ש"י ש"ס רג

שעשה עשוי דהרוב מסקו לחייב הזכאי לגמרי ומדלא מפליג בדידיה בין נפסק הדין עפ"י כולם או עפ"י רוב עכצ"ל דדן כפשוטו יחיד דן ומשלם הכל וא"כ לשמואל י"ל שנים דנו כאחד דבשנים אין הכרע על פי רבים לכן פסיק ותני מה שעשה עשוי ומשלם ויותר נ"ל דלקמן משני בקבלוהו ופריך א"ה אמאי משלם מביתו ואיתא בחו"מ סימן כ"ב דבתרתי לריעותא ל"מ קבלה ואף לאחר גמ"ד יכול לחזור ומחולקים ש"ך וסמ"ע בקבלו חד בשלשה והאחרונים העלו כסמ"ע דאינו רק חד לריעותא אם בקבלוהו במקום מומחה אבל במקום שלשה הוי תר"ל עיי"ש בנה"מ והנה לס"ד דש"ס דמיירי בלא קבלוהו לע"ד התוס' עכצ"ל דס"ד מה דקתני בסיפא ואם היה מומחה פטור גם בלא קבלוהו והחילוק בין מומחה להדיוט לענין פטור אלא למסקנא דמיירי בקבלוהו אמרינן גם במומחה מיירי רק בקבלוהו ועוד גם בל"ז דעת רז"ה וכ"פ והש"ך להלכה אף בקבלו אין פטור רק מומחה ולא שלשה הדיוטת כמבואר בש"ך סימן כ"ה ס"ק ט"ו אות ב' והנה המשנה דדן את הדין דמשלם מסקינן בבכורת דף כ"א ע"ב ולקמן דף ל"ג דמיירי בנו"נ ביד וכמ"ש רש"י לקמן וכתבתי שם דמוכרח לומר כן והנה אם צייתי דינא למה נו"נ ביד א"ו דחזרו מקבלתם ונו"נ ביד בע"כ וא"כ י"ל גם לס"ד ידע די"ל דקבלוהו עליהם אבל כל עיקר קושיתו למה ישלם מביתו כדמסיק אלא בשלמא לשמואל שפיר י"ל דקבלוהו כשנים הדיוטת דדינם דין ומ"מ ישלמו דאין פטור רק מומחה אבל לר' אבהו אם קבלו כשלשה הוי תר"ל ואף אחר גמ"ד יכול לחזור ואיך נו"נ ביד בע"כ ואי תאמר דג"ז טועה מ"מ כיון דחזרו בע"ד ולאו דיינא הוא למה מה שעשה עשוי ומבואר בפוסקים דרק מכח שהוא דיין וזה נעשה מוחזק עפ"י דיין מה שעשה עשוי ועכצ"ל דקבלוהו באופן המועיל כמומחה ופריך שפיר למה ישלם מביתו הלא מומחה פטור ולזה הודיעו התרצן דא"ל דיינת לו ד"ת ולרש"י הנ"ל צ"ל בפירש מתחלה ע"מ כן וגם לשאר פוסקים עכ"פ מחדש לן המתרץ אף דקבלו בסתם י"ל לא קבלתיך לפוטרך אם תטעה רק אם תדין כד"ת קבלתיך כמומחה אמנם בירושלמי מבואר דמוקי לה ר' אבהו בקבלוהו כשלשה אלא דירושלמי בלא"ה לא מוקי לה בנו"נ ביד ומחייב לשלם מביתו משום קנס שהגיס דעתו כדמסיק שם והובא בש"ך סימן כ"ה סקט"ז וגם להש"ך דמשמע מדבריו דלעולם קבלת יחיד הדיוט הוי תר"ל י"ל ג"כ דל"ק על שמואל דודאי ידע המקשן די"ל בקבלוהו לשנים ומהני הקבלה בחד לריעותא וכשנגמר הדין ולא נודע שטעה א"י לחזור בהם לכן אף דבע"ד חזרו כו"נ הדיין בע"כ לכן חייב לשלם אף דקבלוהו דכל החיוב על שנו"נ בע"כ וכמבואר בבכורת שם והרי כבר חזר הבע"ד ולולא שנו"נ ביד היה חוזר הדין כשנודע אח"כ מהטעות כמבואר בסימן כ"ה רק עכשיו שכבר מוחזק הבע"ד ע"י הדיין קם דינא לכן חייב על שנו"נ בע"כ אבל לר' אבהו א"ל דנו"נ בע"כ דא"ל ציית הרי חזר מקבלתו ובתר"ל מהני חזרה אף א"ל נודע שטעה ואף לאחר גורד ואם מ"מ נו"נ ביד בע"כ לאו דיינא הוא ולא קם דינא דגזלנא הוא ועכצ"ל דברצון בע"ד היה ומתניתין ס"ל דדנין דד"ג או נדחוק שנו"נ ברצון בע"ד ע"כ פריך למה ישלם מביתו והבע"ד הרשוהו גם על מה שנו"נ או מעצמן צייתי ומשני דא"ל דיינת לן ד"ת:

ויל"ע בלשון ירושלמי דר"א משני שקבלוהו כשלשה ופריך א"נ כשטעה בש"ה למה ישלם מביתו ומשני לפי שהגיס דעתו לדון יחידי קנסוהו וכתב הש"ך דירושלמי לא ס"ל דד"ג גם לא מוקי בנו"נ ביד וקשה למה לא מוקי בנו"נ ביד כבבלי ומתניתין ככ"ע ול"צ לטעם קנס וגם מה זה דייק דא"ל הרי את מקובל עלינו כשלשה ואם קבלוהו כיחיד מומחה נמי סגי ועדיף וכמ"ש לעיל דאינו רק חד לריעותא ונ"ל לפמ"ש בנה"מ ס"ס כ"ה בדעת רש"י לעיל דף ה' ע"א שפירש דא"ל קבלוך היינו לא קבלוך בין לדין בין לטעות דא"ל קבלוך כלל ודן בע"כ לית לו דין ב"ד ואין הודאה בפניו כהודאה בפני ב"ד ה"נ לענין אם טעה צריך דוקא ב"ד להיות קם דינא מה דעבד כחד וסוגיא לעלמא כאידך אף דאם תפס הוא מעצמו מוציאין מידו הכא דנעשה מוחזק עפ"י ב"ד עדיף לכן צריך דוקא ב"ד ומומחה שדן בכפיה ל"ה ב"ד עיי"ש והנה הא דיחיד מומחה וקבלוהו חשוב ב"ד ע"כ היינו מחמת הקבלה דקבלוה כשלשה וא"כ אם נאמר דמשנה דדן את הדין דקבלוה כמומחה יחיד אכתי אם טעה למה קם דינא עכצ"ל דא"ל הרי את מקובל עלינו כשלשה דאזי יש לו דין שלשה אלא דיחיד מומחה שיכול לדון בכפיה אהני קבלה סתם להעדיפו כב"ד של שלשה אבל הדיוט קבלה סתם י"ל דקבלוהו כיחיד מומחה שדן בכפיה לכן ס"ל לירושלמי דצ"ל מפורש הרי את מקובל עלינו כשלשה לכן פריך אם טעה בש"ה למה ישלם דל"ל שנו"נ ביד דממ"נ אם לא חזרו בע"ד מקבלתם וצייתי הדין יתנו מעצמם ואם החייב לא ציית הרי חזר מקבלתו וכיון דע"כ מיירי דקבלוהו כשלשה הוי תר"ל ויכול לחזור ול"ה דיין ומה שנו"נ הוי גזלן ולא קם דינא לכן משני דלעולם בלא נו"נ ומשלם משום קנס ולפ"ז נכון יותר מ"ש לעיל לארץ מה דלא פריך על שמואל דלשמואל שנים שדנו דינם דין אלא דנקראו ב"ד חצוף הרי ב"ד הם ועיין בתומים סימן ג' דגם לרמב"ם שני מומחים דין ב"ד גם לענין הודאה בפניהם ע"כ ודאי ידע די"ל דקבלוהו כשנים והוי ב"ד וקם דינא ואינו רק חד לריעותא ונו"נ בע"כ ישלם מביתו אבל לר' אבהו ל"ל דנו"נ ביד בע"כ לכן פריך אי לקבלוהו למה ישלם ומשני דא"ל דיינת לן ד"ת וכדעת הירושלמי:

דף ואו רש"י ד"ה דן יחידי משמע ולקמן מוקי כשנו"נ ביד מהר"ם שי"ף הניח בצ"ע כונת רש"י והנה אף דכתבתי לעיל דכל הקושיא לר"א ולא לשמואל משום דמוקי לה בנו"נ ביד מ"מ בדעת רש"י א"א להולמו דרש"י לא מחלק בין תר"ל לחד לריעותא כמבואר לקמן פז"ב דף כ"ד ונ"ל דבבכורת מבואר שם דף כ"ח דרצה לאוקים מתניתין כר"מ ודחה דלעולם דלא כר"מ דדן ד"ג ומ"מ חייב לשלם דמיירי שנו"נ ביד עיי"ש והנה ר"מ ס"ל ע"כ דמה"ת דין בשלשה דמקיש פשרה לדין כמבואר בסמוך עיי"ש רש"י ותוס' ולקמן דף ל"ד ע"ב מקיש ר"ח נגעים לריבים ומסיק אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה ת"ל והובא אל הכהן ועיין כ"מ פ"ב מהלכות סנהדרין ה"י ותומים וקצו"ח סימן ג' ע"כ הכא דפריך על ר' אבהו ורצה להוכיח דיחיד מותר לדון ע"כ אתיא דלא כר"מ וא"כ למה ישלם מביתו ועכצ"ל דלס"ד ס"ל כמו דמוקי לה לקמן כשנו"נ ביד ול"ל דהתנא ס"ל בחדא כר"מ ולא באידך דהא חזינן בב"ק דף פ"ט בתוס' ד"ה כל דמקשי כה"ג והנה בירושלמי פריך על ר"י ור"ל ממשנה דדן את הדין כדפריך הכא על ר' אבהו ובשלמא על ר' אבהו א"א לתרץ