ערך ש"י ש"ס רב

והרי"ף תירץ דמשום נע"ד אוקמוה אד"ת ואינו מובן דמה צריך טעם לאוקים על ד"ת ונראה לפימ"ש הריטב"א בקידושין שם דטעם מ"ד של"ד דאין קנין לחצאין עיי"ש וא"כ מ"ד שע"ד י"ל דס"ל דעכ"פ יש שעבוד גמור דנכסיו ערבין דכ"מ שימצאם יפרע מהן ועכ"פ ל"ה שעבוד לחצאין אך לאחר שהפקיעו חכ"ז השעבוד נכסי מהלקוחות ממלא. אין שעבוד נמי לחצאין לגבות מיתמי ואינו חל בחיי לוה כיון דיכול למוכרם אלא משום נע"ד אוקמוה אד"ת כאלו גם לענין לקוחות נשתעבדו וס"ל לר"פ דמשום נע"ד לבד לא היו מפסידין ליורשים אלא כיון דמה"ת בלא"ה נשתעבדו:

עוי"ל דמ"ד שע"ד ע"כ דחל השעבוד בשעת הלואה א"ל יפרע מעות יתפרע מקרקעות אך כיון שהברירה בין שני דברים אי חל הפרעון על הקרקעות או על מעות דבשעת הלואה לא נודע מאיזה דבר יתפרע קי"ל א"ב רק כשעומד להתברר כמ"ש יש"ש בב"ק וכאן אין עומד להתברר דשמא מעות לא יהיה לו והקרקעות ימכור ולא יטרף לפי תק"ח ממלא גם מיתמי בטל השעבוד משעת הלואה כיון דאין עומד להתברר לכן צ"ל דמשום נע"ד אוקמוה אד"ת כיון דע"י תק"ח דאין טורף מלקוחות בא ריוח ליתמי תקנו משום נע"ד דישארו אד"ת דאינן מפסידים חכז"ל ליתמי כלום רק לא ירויחו על ידם:

סנהדרין דף ג' ע"ב בתוס' ד"ה שלא תנעול וא"ת מה"ט נמי מומחין בגזלות וחבלות כמו בהודאת והלואות ונראה לפמ"ש תוס' ונ"י בפא"נ וטו"ז ביו"ד סימן קי"ז דמפורש בתורה אין כח לחכז"ל לעקור לכן דו"ח דאין מפורש בד"מ רק ילפינן מגז"ש מד"נ דהיטב היטב דצריך שבע חקירות והדר ילפינן ממשפט אחד לד"מ והרי לכמה דברים לא הוקשה ד"מ לד"נ וכמ"ש תוס' לעיל ד"ה דברי וגם זה לא חשוב מפורש רק היקש כמ"ש תוס' בחולין דף כ"א ע"א ד"ה כמשפט לכן לענין דו"ח הקילו בד"מ וכן לענין הודאות והלואות דאינו מפורש רק דרשינן עירוב פרשיות משא"כ לענין גזלות וחבלות דכתוב להדיא כמבואר בגמרא לעיל דף ב' ע"ב דעיקר שלשה דכתיבי בגזלות וחבלות כתיבי:

דף ד' ע"ב תוס' ד"ה לטוטפות וקשה וכ' משמע דבאמצע תיבה אין מוסיפין ונ"ל דשא"ה דהמקרא. ולטוטפות בואו רק חסר במסורת וע"כ הואו יתירה בתחלה מורה להיות כאן המקרא עיקר לטוטפות בואו ולא הוי כלל הוספה באמצע תיבה כיון דלפי המקרא הוא בואו ואף דבמקום אחר המסורה עיקר היכא דגלתה תורה להיות עיקר המקרא שאני כמ"ש מהר"ם שי"ף על דברי תוספות לעיל ע"א ד"ה ורבנן. תוס' ד"ה דהך בישול וי"מ דרך בישול אסרה תורה דבלאו בישול שרי וע"י בישול אסור לאפוקי חלב דבלא"ה אסור וצ"ע דלהדיא מבואר בבכורת דף ואו ע"ב חלב דבהמה טהורה מנ"ל דשרי אילמא מדאסר רחמנא בב"ח הא לחודא שרי ואימא חלב לחודא אסור באכילה ומותר בהנאה בב"ח בהנאה נמי אסור ולר"ש דשרי בהנאה משכחת לה למלקי על בשולו עכ"ל הגמרא הרי אף דה"א דחלב בלא"ה אסור מ"מ א"ש הזהרת לא תבשל וה"נ אי ה"א יש אם למסורת וחלב הוא. דף ה' בתוס' ד"ה ואם פירש הקונטרס דכתיב בצדק תשפט וקסבר אין עירוב פרשיות כתיב כאן וקשה דא"כ תקשי הך ברייתא לר' אבהו דאמר שנים שדנו אין דינם דין לד"ה עכ"ל כונתם דל"ל דר"א שנים שאינם מומחים קאמר דהא לרש"י דהטעם דילפינן מדכתיב בצדק תשפוט ואין ע"פ א"כ מן התורה גם מומחה לרבים דגמיר וסביר א"צ וסתם חד נמי כשר וכמבואר לעיל דף ג' לראבד"א רק מדרבנן משום יושבי קרנות הצריכו לכתחלה או שלשה סתם בני אדם או יחיד מומחה לרבים אבל דיעבד אף חד שאינו מומחה דינו דין כמבואר לעיל דלר"א בדר"א שנים סתם בני אדם דינו דין וע"כ תקשי לר' אבהו למה אמר ד"ה אבל דעת רש"י י"ל כמ"ש הר"ן בחידושיו והכ"מ פ"ב מה"ס ולח"ם שם דגם לר"א בדר"א י"ל בדיעבד ג"כ שנים שדנו אין דינם דין דעשו חיזוק לדבריהם אלא דלרבא ודאי לית לו דשמואל כיון דמן התורה צריך שלשה ולרב אחא משכחת לדשמואל וע"כ לא אמר דרבי אבהו א"ב לכן פסק הרמב"ם דמדאורייתא חד נמי כשר ומ"מ מדרבנן שנים שאינם מומחין אין דינם דין ולפ"ז גם ר' אבהו יכול לסבור דמה"ת חד נמי כשר רק מדרבנן צריך שלשה או יחיד מומחה:

תוס' ד"ה דין ויכול לכוף מכאן דסתם שלשה יכולין לדון את האדם בע"כ ומהרש"א עמד בזה דמרישא גופא ה"ל להוכיח דבע"כ מיירי דאם בקבלם עליהם שלשה למה עיי"ש ונ"ל דבריש הפרק אמר מה הן ד"מ שהן בשלשה הדיוטת הודאות והלוואות ופרש"י הודאות שבא לדון בעדי הודאה והלואות בעדי הלואה וא"כ ה"כ דמיירי בשלשה הדיוטת מדסיים ואם היה מומחה דן אף יחידי ומיירי בהודאת והלוואות ואם כן י"ל לעולם דמיירי בקבלם בע"ד ומ"מ צריך שלשה לקבל העדאת עדים דל"מ קבלת בע"ד לשניים לדונם לענין קבלת עדות כמ"ש בש"ך חו"מ סימן מ"ו סק"ע דלענין קב"ע צריך ב"ד של שלשה לכן הוכיחו מסיפא מיחיד מומחה אפילו יחידי דן ועכצ"ל דלא מיירי מקבלת עדים דאל"כ גם יחיד מומחה א"י לקבל העדאת עדים דצריך ג' ול"מ קבלה כמבואר בש"ך שם אף ביחיד מומחה אינו יכול לקבל עדות העדים ולדון עליהם וא"כ ביחיד מומחה עכצ"ל דמיירי בלא קבלה ע"כ גם ברישא כן:

ע"ב תוס' ד"ה שנים מדפריך לקמן מדן את הדין לר"א ולשמואל ל"פ ועוד יל"ד מתניא לקמן וחכ"א פשרה ביחיד ובעי לפרושי טעמא דרבנן משום דמקשי פשרה לדין עיין מהרש"א ועיין חידושי ר"ן די"א שנים דוקא קאמר שמואל ובאמת יותר רבותא הל"ל דיחיד גם דינו דין וזה בא להשמיענו ולתוס' נקט שנים משום ב"ד חצוף וזה אינו עיקר הרבותא של שמואל אלא דקושית התוס' לחצם לכך ונ"ל דמהא לא אריא מכמה טעמי דהנה בחולין דף מ"ג ע"ב התוס' הק' דהתם מוכח דדן את הדין שייך ג"כ על שנים ושלשה ומה פריך לר"א ונ"ל דמאי דצריך שלשה אף דרק שני אלקים מיותר בפרשה כדלעיל מ"מ משום דאין ב"ד שקיל כדי לילך אחר הרוב וא"כ קשה לפימ"ש בחו"מ סימן כ"ה ס"ב ברמ"א בשם הרא"ש וכן הוא ברא"ש לקמן פרק אד"מ אם שלשה דנו וטעו רק הלכו אחר הרוב משלמים שני חלקים ופטורים מחלק השלישי וכתב רמ"א שם דמפסיד חלק השלישי וש"ך כתב שם דלריף ורמב"ם ומחבר חוזר הדין בחלק הג' א"כ קשה מה פסיקא לתנא למתני מה שעשה עשוי וישלם הא בנפסק עפ"י רוב פטורים מחלק השלישי וחוזר ולא הוי מה