ערך ש"י ש"ס ר

כיון דמכלל הן נשמע לאו מיד בההן נשמע התנאי והוי תכ"ד למעשה וכד"ד כאלו התנאי והמעשה בדיבור אחד כפירשב"ם לעיל דף קכ"ט ומתורץ קושית התוס' בב"מ שם על רש"י הנ"ל דפירש דגם לרבנן צריך תנאי קודם למעשה ובב"מ שם מפורש דלא ס"ל כן רק ר"מ ולפימ"ש א"ש דלר"מ גם בממון ולרבנן לדידן במגרש ולפי ד"ת גם בממון לכן בב"מ דתנן כל תנאי שיש מעשה בתחלתו אינו תנאי רק ר"מ ס"ל הכי ובגיטין דמיירי במגרש גם לרבנן צריך תנאי קודם למעשה דילפינין מתנאי ב"ג דכך דין מגרש עכשיו כממון לפי ד"ת לכן כאן באתרוג לא פסיקא לתוס' להקשות מתנאי קודם למעשה די"ל גם רבא ס"ל דמכלל הן נשמע לאו ואף שכתבו וא"ת אמאי לא יצא אפילו כי כפליה לתנאי משמע דס"ל דהכא מיירי דכפל התנאי היינו דרצונם להקשות בכל אופן אאת"ל דמיירי בכפליה מ"מ הוי תנאי ומעשה בדבר אחד אבל לא פסיקא להו דודאי מיירי בכפליה די"ל דאתיא כרבנן וכפירשב"ם אלא דאאת"ל דאין דוחק לומר דמיירי בכפליה דש"ס לא חש להאריך כמ"ש הרא"ש מ"מ לא ניחא לומר דאמר התנאי קודם למעשה דא"כ למה הפכו רבא דאין בזה שום קיצור יותר ומ"ש התוס' בסוף אי נמי התם כר"מ והכא כרבנן אזלי לשיטתם בב"מ דף צ"ד ומתחלה הקשו מתנאי ומעשה בד"א ולא ממעשה קודם לתנאי דזה קשה גם אם נימא כרש"י דרבנן מודו דצריך דיני תנאי חוץ מת"כ:

דף קל"ט ע"ב גבי יובל שויה רבנן כיורש וכתבו תוס' ל"ד דמן התורה הוא יורש וכ"ל דלר"מ דק"פ כקה"ג כדאיתא ס"פ השולח ואין הבכור ובעל נוטלים משדה החוזרת ביובל דהוי ראוי כדמוכח ס"פ השולח לענין בכור דאינו נוטל בראוי וגם בעל איכו נוטל כדלעיל דף קי"ג וא"כ כשמכרה האשה ומתה והבעל מוציא מיד הלקוחות וירש אותה הל"ל דביובל חוזרת ליורשי האשה ממ"נ אם הבעל לוקח יחזיר ביובל ואם יורש הרי מכרה האשה ומד"ת לא יוציא מיד לוקח וממלא ביובל יחזיר ליורשי אשה ולא לבעלה דבעל אינו נוטל בראוי ובין יורש בראוי לכן אמר גם כה"ג שוינהו רבנן כיורש ואינו מחזיר ביובל וע"כ קתני סתמא והיורש את אשתו ולא מפליג לר"מ דתני לה התם בין מכרה או לא:

תוס' ד"ה התם תימא דבפרק מי שהיה נשוי אמר נכסי לך ונ"ל דרשב"ם הבליע בלשונו תירץ יפה בד"ה יתבה תותי בעלה וראוי ליורשה כשתמות ואלו הערימו להוציאה מידו הלכך יפסדו וא"כ גבי אחריך דלולא הלוקח היה אחריך מוציא מבעל א"כ לא בא הלוקח להפסיד לבעל כלום לכן חשו לפסידא דלוקח ונשאר הבעל כחרש דכל זכותו בא מחמת הלוקח דאחריך מוציא מידו דבעל לכן מוקמונין מיד ביד הבעל כמ"ש התוס' שם בכתובות:

דף ק"ם תוס' ד"ה יתומים שמכרו בקונטרס פירש שקדמו ומכרו קודם שעמדו בדין לגבות לבנות בנכסים מועטין ומאי קושיא לוקמה כגון שתפסו כבר הבנות או שהגבו להן ב"ד דא"י למכור עכ"ל ונראה לתרץ דעת רשב"ם לפ"ד תה"ד והובא בחו"מ סימן רס"ח בהג"ה בפלוגתא דרבוותא ונפסק הדין הממע"ה ואח"כ אירע מעשה מזה להיפך בין אותם הבע"ד דא"י לבוא בממ"נ דאמרינן קם דינא וראייתו מפרק החולץ דף ל"ז ע"ב בספק ובני יבם וכתב שם הטעם דע"י פסק ב"ד אסח דעתיה ונתייאש וגם בקרקע דאין יאוש מצינו לפעמים דמהני היכא דאינו יכול להוציא בדיינים וה"נ י"ל כיון שעמדו בדין והגבו להן הב"ד כבר נתייאשו הבנים ותו אין הנכסים ברשותן אמנם ביבמות דף ס"ג דמיירי לענין חלקו של עובר דלא מתייאש ולא מהני יאוש אפילו בקטנים אמרינן בב"מ דף כ"ב ע"ב דל"מ יאוש דדהו א"כ ל"ש הגבו ב"ד או לא ועדיין הנכסים ברשותם והעובר פוסל והך דינא דיתומים שקדמו ומכרו בלא"ה ע"כ איירי בגדולים דבקטנים ל"מ מכירה אפילו הגיעו לעונת הפעוטות אין מכירתן מכירה מנכסים מועטין כמ"ש בשו"ת הר"ן הובא בחו"מ סימן רל"ה ס"א בהג"ה ובגדולים כיון שעמדו בדין ונפסק נתייאשו דלא עלה ע"ד שום אדם שיתרבו הנכסים מודהגבו הב"ד לבנות וגם ל"ל שדעתם למכור כיון שאסור והמשיאן עצה רשע והשתא אחמיצו ומכרו:

דף קמ"ג ע"ב הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים הנכסים השבח לאמצע ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין ואוכלים השביחו לעצמן פירשב"ם ראו מה הניח לנו אבינו ומזומנין אנו לחלוק ומה שנשביח לחלקנו וכתבו תוס' ד"ה ואם משמע דר"ל שאינו משביח רק מחלקו המגיע לחלקו ואין נראה מדאמר ר"ס שבק אבוה זוזי שקלינהו ר"ס משמע דשקלינהו לכולהו ועוד א"ל לקח רק המגיע לחלקו מה היה יכול לתובעו הא זוזי כמאן דפליגי אמרינן בפא"נ דף ס"ט ונראה דגם באמרו ראו מ"מ מה לגדולים בחלק קטנים ואי משום דקטנים מחלי לאו בני מחילה ננהו ולא ס"ל לרשב"ם מ"ש תוס' דאם לא הגיע הריוח לידם מהני מחילתם אמנם מבואר בפא"מ דף כ"ב ע"ב בתוס' ד"ה דלאו בני מחילה ננהו דדוקא לדידן דקי"ל ישל"מ ל"ה יאוש אבל לרבא דישל"מ הוי יאוש מועיל מחילתם ולפ"ז שפיר פסק רבא לשיטתו אבל רשב"ם פירש המשנה לפי מה דקי"ל ישל"מ ל"ה יאוש:

ולפ"ז מיושב דעת הפוסקים דצ"ל ראו בפני ב"ד והרי ר"ס לא אמר בפני ב"ד והתוס' הרגישו בזה בד"ה בתוספתא ולפימ"ש א"ש דלחלקם י"ל דא"צ ב"ד אבל לענין חלק הקטנים דצריך מחילתם ולאו בני מחילה הן צ"ל ראו בפני ב"ד שהם אביהם של יתומים ויש להם כח למחול עבור הקטנים לתועלתם וכמ"ש הרא"ש דודאי ראו איזה תועלת ליתומים שלא לחלוק וכה"ג כתב הראב"ד הובא ברא"ש פרק המפקיד דף מ"ם אבל רבא דס"ל ישל"מ הוי יאוש ויתמי בני מחילה ננהו הורה שפיר דא"צ ב"ד וזיכה לר"ס ורשב"ם דפירש במשנה דא"צ ב"ד משום דבלא"ה ס"ל דאין לגדולם רק שבח מחלקם וב"ד לא יפקיעו מיתמי בלא מחילתם ואולי לא ניחא לתוס' לומר דרבא פסק לשיטתו דלא כדקי"ל מדהובא סתם בגמרא:

פרק גט פשוט דף קע"ג ע"ב רשב"ם גמר ומשתעבד בלב שלם ושליחותא דערב קעביד מלוה כאלו הוא עצמו הלוה עכ"ל יל"ד למה צריך לטעם שליחות כיון דבההיא הנאה דמהימן לו גמר ומשתעבד וי"ל דלסלק האסמכתא מועיל ההנאה לגמור בלב שלם להשתעבד ועדיין רק דברים בעלמא הם ואיך ישתעבד בלא מעות ובלא קנין לכן אמר דשליחותא דערב קעביד מלוה וכאלו לקח המעות בידו ונתנו ללוה אלא אי הוה אסמכתא לא היה נחשב שליחות דלא עשהו שליח רק היכא דמשתעבד בלב שלם מסכים שיהא באופן המועיל להשתעבד ועדיין יל"ד