ערך ש"י ש"ס קצח

הממון אלא בעל הממון וכיון שמת פקע שעבוד הממון ובדין זה הסכימו כל הפוסקים ולא עוד אלא שאפי' שממון השותף או העסק ביד השותף והוא מוחזק בו ורוצה לקיים השותפות משך הזמן שקבעו בינם עכ"ז ב"ד מוציאין מידם ונותנים ליורשים עכ"ל הרי יצא הדין ברור כשמש בנתן מעות למחצית שכר ומת הנותן יכולים יורשיו לתבוע מיד קודם שנשלם הזמן ולפ"ז ה"ה בנתן בהמה לחוכר על מחצית שכר ומת בעל הבהמה תו"ז בטלה החכירות מיד אמנם לא כן במשכיר בהמה לזמן והמשכיר מת תוך הזמן דשכירות לזמן ממכר הוא על הזמן וכמו במשאיל בהמה לזמן ועיין חו"מ סימן שי"ב סמ"ע סק"א ולא אישתמיט בשום דוכתא דמשכיר שמת תו"ז שתתבטל השכירות ועיין שו"ת רשב"א אלף כ"ח הובא ברמ"א ר"ס של"ד במת השוכר תו"ז מחויבים היורשים לשלם אח"כ כל דמי זמן השכירות ומשום דשכירות ליומא ממכר ואף החולקים שם פוטרים רק משום דהוי אונס עיי"ש בש"ך דגם במכירה ה"ל למוכר להתנות אבל במת המשכיר לכ"ע השכירות קיים עד כלות הזמן נמצא בדיוק פירשב"ם בשכירות עד זמן פלוני אע"ג דמת המשכיר מושכר הוא עד הזמן וקמ"ל דלא הוי ספרה ראוי ונוטל הבכור פי שנים וכמ"ש התוספת אבל במוכחרת לא פירש עד ז"פ דלא יהא בתו"ז כשמת בטלה החכירות כיון שהוא למחצית שכר הוי כמעות להתעסק א"כ אף שנשאר ביד החוכר גם אח"כ היינו מחמת שהיורשים מרוצים ג"כ והוי כחכור מהיורשים דכבר בטלה חכירות אביהם במותו ע"כ תני ג"כ מוכחרת אף דהוי כחכרוה היורשים מחדש מ"מ הבכור נוטל פי שנים דהשבח בא ע"י אחרים וממלא מתורץ קושית התוס'. דף קכ"ז ע"ב גמרא יכיר למ"ל פירשב"ם בשלמא לר"י י"ל דל"מ מגו נגד חזקה ועקצו"ח סימן רע"ט דהא מגו דבידו מהני גם נגד חזקה כמ"ש הר"ן בקידושין עיי"ש וי"ל דלרבנן לק"מ בלא"ה לפי מה ששמעתי מקשים מאי מגו למיתביה במתנה הא מתנה חוזרת ביובל ונ"ל דלק"מ דתנן בבכורות דף כ"ב ע"ב דלר"מ מתנה אין חוזרת ביובל ורבנן דר"י דהכא ר"מ הוא כמ"ש רשב"ם ממלא לר"י לק"מ דליכא מגו וצ"ל דהקושיא על רשב"ם דלמה פירש טעם אחר וא"כ ל"ק מהרשב"ם על הר"ן אלא די"ל דגם רשב"ם ס"ל כסברת הר"ן ושאני הכא דהרי לר"י בלא"ה ליכא מגו דליתביה במתנה דחוזרת ביובל וצ"ל דס"ל לרשב"ם דגם מה דמוחזק בבכור ע"י קול כמו שפירש לעיל ל"מ רק לגבות פ"ש כיון דכולם אין להם חמ"ק אבל להוציא מהמוחזק ודאי מעיקרא ברשות ל"מ חזקת קול דלא עדיף מרוב ומה גם כשאומר האב נגד החזקה לסייע למוחזק בקרקע א"כ מגו דיהיב לו במתנה ויהא מוחזק עד יובל ולא יועיל הקול להוציא ממנו ולפ"ז לק"מ קושית הקצו"ח דכבר קיימתי מסברא דנפשאי דהא דמהני מגו דבידו לעשות נגד חזקה ה"ד אם בידו לעשות בהיתר וכ"כ קצו"ח בסי' צ"ט וא"כ כאן אם האמת שהמוחזק בבכור הוא הבכור באמת א"כ אם יתן לאידך מתנה יחזור ביובל לר"י מן הדין רק מחמת תפיסתו לא יוכל להוציא וע"י עדות אביו שהעיד נגד הקול הרי יתפיסו שלא כדין ועש"ך הו"מ סימן קמ"ט סקכ"ב. דף קל"ג ע"ב הכותב נכסיו לאחרים בעה"ט במתנת שכ"מ הביא ירושלמי חד ב"נ אפקיד גביה דר"א ב"מ א"ל אי הוו בנוי דהנייה סב פלגא והב להון פלגא ש"מ בלשון מתנה מעביר נחלה אפי' למי שאינו ראוי ליורשו בלא שיור ומ"ש בטופס השטר שיור ארבע זוזי כדי שיהא רוח חכמים נוחה הימנו ובשו"ת חת"ס חחו"מ סימן קנ"א הביא מתשב"ץ ח"ג ס"ס קמ"ז הביא טופס שטרות מראשונים שיור ד' זוזי כדי שתהא רוח חכמים כוחה המינו וזה הלשון ממש מתוקן עכ"ל ובאמת בתשב"ץ לא כתב ממש מתוקן רק יותר מתוקן מלשון השטר שנשאל שם עליו אבל מ"מ י"ל דגם זה אינו ברור דיי"ח ועיי"ש בחת"ס הוכיח מפ"ד דכתובות דף נ"ג דגם בנותן מתנה בחייו הוי כמעביר נחלה אם אינו מניח ליורשיו עכ"פ מנה יפה ולי נראה במתנה שרי לפי מה דאיתא במגילה פרק בה"ע דף כ"ו ע"ב דאי לאו דהוה לו הנאה מניה ל"ה יהיב לה הדר ה"ל מתנה כזביני וכתב הר"ן שהוא כמחויב לשלם לו גמול וצ"ע בתוספות פ"ק דגיטין דף י"ב דבמתנה ל"ה תן כזכי דשחרור א"ל דעביד ליה נייח נפשיה ליה משחרר ליה מש"ה חשוב כתוב ותן כזכי ומצאתי ברא"ש שם סימן י"ט דבמתנה נמי אמרינן בפרק הנזקין א"ל דעביד ליה נייח נפשא לא הוי יהיב לו י"ל דל"ד דרגילות כ"פ שאדם נותן לקרובו או לאוהבו אע"ג דלא עביד לו נייחא מעולם אבל אין דרך לשחרר עבדו א"ל דעביד ליה נייח נפשו וטובה עכ"ל ולפ"ז י"ל דבית הכנסת. ג"כ אין דרך ליתן לאחרים א"ל דקבל טובה מהם ויותר י"ל כיון דאל"ה אסור דבמה תפקע קדושתה וה"ט נמי בשחרור דאסור בחנם וא"כ אין ראיה מכתובות דיהיב נדן לבתו דעשה משום אהבת בו או לכבוד יהודא ב"מ כדאיתא התם ולא משום איזה גמול ול"ל כיון שנושא בתו ומתחייב לפרנסה יהא כשכירות דהא איתא בפרק הנזקין בערב דכתובה לא משתעבד דמצוה הוא דעבד ולא מידי חסריה ובאה"ע סימן ב' ס"א בהג"ה איתא דהממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של יושר ועיין נתיבות סימן פ"א סק"ב וב"מ אה"ע סימן נ"א ומג"א סימן קנ"ג סי"א ס"ק כ"ז ולפ"ז הכל לפי הענין אם נותן משום דעביד ליה נייחא שרי דהוי כפרעון חוב ואל"ה י"ל דאסור אפילו כשמשייר ומטופס השטרות אין ראיה דשמא במחלק לצדקה והקדש דשרי לבזבז לפני מותו רק שמשייר וכמ"ש בפ"ת סימן רפ"ב ראיה מיו"ד סימן רמ"ט ומ"מ צ"ע מהא דירושלמי איך קיבל ר"א ב"מ כיון דאין רוח חכמים נוחה הימנו דנותן ונראה דודאי מצוה ליתן לת"ח או לצדקה והקדש ומ"מ יש בזה קצת חטא דאין רו"ח נוחה הימנו וכעין שכתבו תוס' בפ"ק דתענית דף י"א בד"ה אמר שמואל דיושב בתענית נקרא חוטא שמצער עצמו ומ"מ המצוה שהוא עושה בתענית גדול יותר מן העברה שמצער עצמו מידי דהוה אמתענה ת"ח בשבת דקורעין לו גז"ד ונפרעים ממנו תענית של שבת עיי"ש לכן ה"נ אאת"ל דשקולים החטא והמצוה לא היה צריך ר"א ב"מ למנוע מלמקבל ולהפסיד לעצמו ואולי דזה כונת ראב"ע שם לפני זה הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו עליו הוא אומר ותהי עונותם על עצמותם היינו רק על עצמם ולא על המקבלים ולית בזה משום ל"ב לת"מ אם הם עניים או ת"ח כיון דיש בו ג"כ מצוה והיינו דאמר הירושלמי כהדא חד ב"נ עובדא הנ"ל דלכאורה מעשה לסתור ולפמ"ש א"ש דעל המקבל אין איסור ובדבר הפסד כמה פעמים לא גזרו כמו לענין מלאכת חוה"מ וכה"ג כתב ה"מ הובא בש"ך יו"ד סימן קי"ט ס"ק כ"ז וש"ך בכללי הוראה בס"ס רמ"ב.