ערך ש"י ש"ס קצז

רוב שוורים דעלמא נגדו ורוב וקרוב הלך אחר הרוב דף צ"ו גמרא הבודק את החביות להיות מפריש עליה כל ג"י ודאי מכאן ואילך ספק הרמב"ם פ"ה מתרומות פסק כברייתא דמכאן ואילך ספק ותמה הכ"מ דבריש נדה ושילהי קידושין רמי חביות אמקוה דטבל ועשה טהרות ונמצאת חסרה כל הטהרות ודאי טמא למפרע ובחביות ספק ומשני דהא דחביות ר"ש דגם במקוה ספק משוי ולא רבנן ולמה פסק הרמב"ם כיחיד ותירץ משום דמייתי לה הכא ונו"נ בה ר"י וריב"ל ש"מ דהכי הלכתא עכ"ל ואני תמה דא"כ למה פסק בפ"י דמקואות כרבנן דודאי טמאות ול"ל דעת הכ"מ דגם רבנן יודו ופליגא סוגיא זו אסוגיא דנדה וקידושין וצריך הבנה מה נשתנה חביות ממקוה ובמה פליגי הסוגיות ונ"ל דאיתא בנדה שם דיש חזקת טומאה לטמא אבל המקוה הרי חסר לפניך ופריך נימא השתא חסר ומשני חסר ואתאי פרש"י ואתרע לה חזקה מקמי הכי טובא ולא ידעינן אימת הלכך ריע טפי מאשה וכן אמר שם לענין חביות דהעמד טבל על חזקתו ולא העמד יין על חזקתו דהרי חומץ לפניך ול"ל השתא אחמיץ דאחמיץ ואתאי וביו"ד סי' פ"א הובא מהרשב"א ג"כ האי סברא לענין גבינות שנעשה מבהמה ונמצאת טרפה דאם ודאי נטרפה קודם ג"י תו לא מוקמונין על חזקה דהרי באותן ג"י בטעות החזקנוה וכן ביין ונמצא חומץ דהרי ודאי ג"י מקודם התחיל להחמיץ וע"כ יש חזקת טבל כמו גבי מקוה חזקת טמא אמנם לפי דעת שמואל כאן דחמרא אכתפיה דגברא שוור ופירשב"ם דמזלו גורם ע"י חטאו לדלג להחמיץ פתאום אף תוך ג"י כדלקמן ע"ב ושם אקיים דברי רשב"ם וכיון דעבד ר"י כותיה דשמואל בחמרא תו י"ל השתא אחמיץ ואוקמיה על חזקה דמעיקרא שהיה יין ושקול כחזקת טבל וסוגיא דנדה לא ס"ל כשמואל. ע"ב תוס' ד"ה ושמואל פיר"ש דחמרא מזלא דגברא גרים כר"ח בר"י דלקמן ולכן אינו ברשות מוכר ואין נראה חדא דה"ל למנקט האי לישנא דלקמן כ"ל דשמואל מחדש יותר דמן ר"ח בר"י אין מוכח שיחמיץ פתאום מחמת המזל רק מחמיץ בהדרגה בג"י אבל שמואל אמר דפתאום נעשה חומץ וא"צ ג"י וע"כ לקמן דאמר ופליגא אדר"ח בר"י רבותא נקט וכ"ש אשמואל ולשון דס"ל כר"ח בר"י ליתא ברשב"ם רק תוס' הוסיפו מסברתם ברשב"ם ומה שהקשה ר"י דלמה גבי תרומה ודאי יין שלשה ימים ראשונים דלמא מזלו גרם י"ל חדא עפ"י רוב הולך אחר הטבע ואין הולכין בממון אחר הרוב וי"ל המוכר דמזל דלוקח גרם אבל באיסור תרומה סמכינן ארוב ועוד כיון דהוזל מחמת החטא בא כמו שפירשב"ם נוקמיה לגברא בחז"כ ולא גרם החטא עד עכשיו משא"כ כאן כמו דלוקח יש לו חז"כ כן המוכר ועוד הכא שאני דטעמו כשלקחו חזינן דמיהר להחמיץ ואם היה מצד טבע היין היה שוהה ג"י כדרכו וע"כ מחמת הוחל מיהר להחמיץ ולא תלינן לשמואל דטעה כשטעמו כיון דאפשר מחמת המזל אבל היכא דלא חזינן ריעותא שמיהר להחמיץ לא תלינן בשינוי טבע מחמת המזל ע"כ בתרומה ג"י ודאי יין ובזה מתורץ נמי מה דלא אמר לקמן ופליגא אדשמואל כי לקמן מיירי לאחר שלשה ימים כפירשב"ם ותוס' וליכא הוכחה לתלות במזל אפשר גם שמואל מודה ולכן לא אמר שמואל נמי חמרא מזלא דגברא גרים דזה הלשון משמע גם בלא חזינן דמיהר להחמיץ יותר מדרגו דבזה מודה שמואל דלא תלינן בוחל רק היכא דחזינן דדילג להחמיץ יותר מדרכו תוך ג"י תלינן במזל והיינו אכתפא דמריה שוור עוד שם בסה"ד וק"ק לר"ת נ"ל די"ל תרוייהו קושטא המזל לבד לא יגרום זולת סבה וגם סבת טלטול אינה גדולה כ"כ לגרום בלא מזל אלא כדאמרי אינשי נפל תורא חדד סכינא וכמו על שלש עבירות נשים מתות בשעת לדתן וכן כל מיתה ויסורין ע"י חטא ועון ומ"מ באין ע"י סבה ר"ל והיינו דאמר אכתפא דמריה שוור דכתפא מורה כפיר"ת מחמת הטלטול שנשאו על כתפו ומריה מורה מזלו גרים כפירשב"ם וצדקו יחדו ולפ"ז ל"ק כל קושיית הנ"ל שהקשו על פירשב"ם בצירוף סברת ר"ת ואולי מה"ט סיימו עתה דלרשב"ם קשה עוד עבד בשכרא כרב דזה לא יתורץ אף בצירוף השתי סברות דר"ת ורשב"ם וממ"נ אם כר"ת לבד קשה הק"ק ואת"ל שניהם קשה ג"כ מדאמר עבד בשכרא כרב וע"כ המתינו בקושיא זאת עד עתה ולא הקשו בתחלה וגם מה זה שכתבו עתה דגם לרשב"ם קשה אטו בלא"ה לא סתרו כבר פירשב"ם מחמת קושיית הנ"ל אלא דכל קושיית הראשונת הן רק אם לא נצרף סברת ר"ת ורשב"ם אבל קושיא זו גם בצירופים ועכצ"ל רק כר"ת וא"כ תקשי הק"ק וידוע בכ"מ דתוס' מאריכין להרבות בקושיות משום דלכל אחת יש תירוץ לכן אחר שהרבו להקשות על רשב"ם הנה ראו דתו אין מרפא לפירושו לבד ומוכרח לפיר"ת אבל כאשר זכינו גם לסברת ר"ת י"ל עכ"פ שניהם יחד כדי שלא תקשי הק"ק לכן הוכרחו לומר דגם זה א"א דגם לרשב"ם תקשי עוד ובתוס' ציינו אכתפא דגרא שוור אבל בגמרא דידן הגרסא אכתפא דמאריה דמשמע דהוא מאריה גרם לו ולפי"ת לבד הל"ל אכתפא דגברא. פי"נ דף קכ"ג ע"ב גמרא הניח להם אביהם פרה מוכחרת ומושכרת ביד אחרים או שהיתה רועה באפר וכו' רועה באפר מבעיא ויל"ד עדיין למ"ל תרי מוכחרת ומושכרת ליתני חדא לבד ורשב"ם פירש מוכחרת למחצית שכר משכרת בדבר קצוב עד ז"פ יל"ד מה בעי בזה דעד ז"פ ובמוכחרת ל"כ עד ז"פ ובתוס' ד"ה היתה הקשו למה לא נקט חכרוה ושכרוה היתומים ועיין מהר"ם ונ"ל דאיתא בחו"מ סימן שכ"ט החוכר שדה ומת בטלה החכירות אף בתוך הזמן ובחו"מ סימן קע"ו סי"ט אחד מהשותפים או המתעסקים שמת בטלה השותפות או העסק אעפ"י שהתנו לזמן קבוע וכתב הסמ"ע סק"נ דה"ה היורשים יכולין לחזור ולומר אנו אין דעתינו כוחה ממך עכ"ל וכן מוכח מהרמב"ם פ"ה משותפין הי"א שכתב אחד מן השותפין או מן המתעסקין שמת בטלה השותפת או העסק אף שהתנו לז"ק שכבר יצא הממון לרשות היורשים עכ"ל הרי דתלה הטעם מחמת שהממון של היורשים וכ"כ בשו"ת מבי"ט ח"ב סימן קס"ב דגם אם ירצה השותף החי או בעל השדה שיתקיים אם בן המת לא ירצה הוא בטל ולבסוף הסימן שם כתב וכן כשמת המתעסק בממון חברו אין יורשים חייבים להתעסק אם ירצה בעל הממון וכן אם מת בעל הממון אין היורשים שלו חייבים להניח ממון העסקא ביד המתעסק כמו שבעל המעות היה י"ל ליורש וכ"כ בסימן ר"י שם וכ"כ מהרשד"ם סימן שס"ד אחד מהשותפים או מהמתעסקים שמת בטלה העסק או השותפות אעפ"י שממון זה היה מחויב לשותף זה או למתעסק זה זמן קבוע אפ"ה אנו אומרים כיון שיצא הממון מרשות השותף לרשות היורש אנו אומרים מי שהיה מחויב לא חיה