ערך ש"י ש"ס קצה

דבעי מיתנא וקתני הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגנבה דהיינו בהגבהה וראב"ד שבאס"ז חולק וס"ל דגם בהגבהה אינו קונה כשאין דרכו להגביה ונ"ל דודאי מהיכא תיתי יקנה יותר בהגבהה אם אין דרכו בכך ובמשיכה אינו קונה אם אין דרכו במשיכה וצ"ל דכיון שהוא תוך ידו הוי כמונח בחצרו וקונה לו וכמ"ש בתוס' הקדום דגם במשיכה תוך ידו קונה אף שאין דרכו למושכו אבל ה"ד אם מונח תוך ידו לבד אבל תוך כליו של מוכר ואינו רוצה לקנות רק הפירות כבתוכן א"א לקנות משום חצרו דקי"ל כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה וא"כ ל"ל רק משום מעשה קנין כמו משיכה וצריך שיהא ג"כ דרכו בהגבהה ואין ראיה מהגונב כיס דמיכוין להקנות גם הכיס המונח תוך ידו וכחצרו וא"צ שיהא דרכו בכך אבל הא דברשות מוכר אוקמה בגמרא לעיל בכליו של מוכר דלא נפשוט אי כליו של לוקח ארשות מוכר קונה וכן להיפך וא"כ גם כשמגביהה בידו א"א לומר דקונה מטעם ידו כחצרו דהכלי מפסיק ועכצ"ל משום מעשה קנין לבד וצריך שיהא דרכו בכך ואולי מה שהקשו תוס' ולא ניחא להו בכך דכיון דמידי דבעי מיתנא וגדול כ"כ אף שמגביהו אינו כולו נגד חלל ידו ואינו קונה מטעם חצרו כמ"ש לעיל בסמוך ומ"מ י"ל כמו שכתבתי דודאי בסיפא דמגרר הרי אוחזו בחבל ואינו מונח למעלה נגד חלל ידו אבל רישא דמגביהו אף דיש בו חבל ואינו מגררו י"ל דמונח כולו למעלה נגד חלל ידו וקונה משום חצרו:

דף פ"ז ע"ב תוס' ד"ה הלוקח כלי מבית האומן פ"מ לבקרו ונאנס בידו חייב לכאורה נראה דחייב משום שואל נראה לר"י דחשוב לוקח ומייתי ראיה מההוא דלקמן דאייתי קרי לפום נהרא דאר"כ אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואי שואל הוי אמאי לא יוכל להקדיש עכ"ל וא"כ צריך ישוב הסתירה דמנדרים משמע דהוי שואל והכא משמע דהוא לוקח וגם נ"מ לדינא אם בשעה שהגביה הכלי לבקרו נשאל לו בעל הכלי למלאכתו דהוי שאלה בבעלים וכן נ"מ לענין שטרות דאין בהן דין שומרים לכן נ"ל דלעולם חייב מטעם שואל ושאני לקמן דודאי כשנטלה לבקרה והגביה אם תכשר בעיניו יקנה אותה אזי אם היה נגמר הדבר שאומר שרוצה בה הל"ל איגלאי למפרע דקנה מיד כשהגביה דהוברר למפרע וכ"ז כשנתברר אבל אם נאנס בתוך כך והשתא צווח דאינו רוצה בה ל"ל דהוברר למפרע לכן צ"ל רק מטעם שואל אבל בהך דקרי דלא נאנסו וכל הנהו דנטלו קרי צווחי קמי ר"כ דרוצים במקחם ממלא הוברר למפרע ואף דקי"ל א"ב היינו רק מספקא אם הלכה כמ"ד י"ב ולכן קי"ל בביצה דף ל"ח בדרבנן י"ב ואתיא בשו"ת רשב"א סימן תרנ"ו והובא ביו"ד סימן רנ"ט בספק הקדש ונפל הממון קמי יתמי הוי ספק ממונא לקולא והממע"ה ובתומים בקונטרס תק"כ ס"ק קכ"ז השוה דעת הפוסקים וחילוק בין אנו דנין על הנודר אי מחווב משום בל יחל דברו אזי הוי ספק איסורא ולחומרא אבל כשדנין רק לענין הממון כגון לענין יורשים דאינם באיסור בל יחל הוי ספק ממון לקולא דיש לאוקים הממון בחזקת חולין עיי"ש וה"נ דבאו הלוקחים לשאול על הקרי והם לא נדרו וכיון דספק אם י"ב ספק ממונא לקולא אף בדאורייתא דהלוקחים מוחזקים מן קודם לידת הספק ברשות בעלים דהא לא נטלו כדי לגזול כפירשב"ם וגם בעלים למכור הביאו ומכ"ש במטלטלין עיקר החזקה התפיסה וההקדש הוא הממע"ה כנידון הרשב"א לענין היורשים ול"ל דליורשים איכא חמ"ק דמסח מורישם באים והנכסים בחזקתו אבל הכא לית להו חמ"ק רק דתפסו קודם שנולד הספק ואפשר י"ל ספק הקדש לחומרא דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט והלוקחים והקדש באים מכח המוכר זה אינו דהא מבואר בשו"ת הריב"ש סימן ק"ס בנפל ספק בצוואה וז"ל שם אני הבאתי ראיה מהר"ם ז"ל דאפילו בהקדש דאיכא איסורא וגם דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט כשהדבר ספק נאמר שהנכסים בחזקתן וכ"ש בהקדש עניים וכן י"ל ליורש כמו לבעלים ומה שאמרת שקודם שבא היורש החזיקו עניים בחלקם אין זה חזקה אלא תקיפה במה שאינו שלהם שהרי היורש הבא לירש מחמת קורבה חזקתו בנכסים ברורה וההקדש ספק ואפשר שאם הספק היה בשניהם כגון שזה לא בא מחמת קורבה וירושה דממלא אלא שניהם באו לזכות מכח הצוואה ויש בה ספק אז היה אפשר שתועיל התפיסה להקדש במטלטלין ולא בקרקע שאין תפיסה מועלת בהם עכ"ל הרי גם נגד אחר שאינו יורש הוי ספק ממון ולא ספק איסור ואפילו תפסו להקדש לאחר לידת הספק מסופק אי מועיל וא"כ הכא דלוקח מוחזק מקודם לידת הספק אמרינן לגבי הקדש הממע"ה ושמא הוברר למפרע:

דף צ"א ע"ב כתיב מחלון וכליון וכתיב יואש ושרף ח"א מחלון וכליון שמן ולמה נקראו יואש ושרף יואש שנתייאשו מן הגאולה שרף שנתחייבו שרפה למקום וח"א יואש ושרף שמן ולמה נקראו מחלון וכליון מחלון שעשו גופן חולין וכליון שנתחייבו כליה למקום תני כמ"ד מחלון וכליון שמן והדברים עתיקים דברים הללו עתיק יומיא אמרו ויל"ד מה ענין גאולה דהל"ל מן השבע כיון דמשום רעב יצאו ועוד היכן מצינו שנתחייבו שרפה או נשרפו ועוד איך יתכן כאן הכלל דאלו ואלו דא"ח ועוד קשה לפירשב"ם דברים הללו שיצאו לח"ל כדי שתבא רות ונשאת לבועז ויצאו מלכי ב"ד עתיק יומא אמרן מהקב"ה יצאו כבושים א"כ מה חטאו שהלכו לח"ל ומד' מצעדי גבר כוננו ואף די"ל שהיה אפשר בהיתר לחזור מיד ולגיירה מ"מ א"ל מתו לא היתה נשאת לבועז וגם למה הם היו שלוחים להביא את רות ולא באתה מעצמה או בועז יחזיר על אבדתו ועוד מה לשון עתיק יומיא לכאן ונ"ל כי הטמינו ברמז המבואר בלק"ת להאריז"ל על מגילת רות ובפרשת ויחי דמחלון וכליון גלגול ער ואונן ונתקן ע"י עובד שעבד אדמתו הוא הנוקבא לא כמו שהשחיתו זרעם עיי"ש ואיתא בסבא דמשפטים ובלק"ת הנ"ל בפ' וישב דער ואונן באו בפרץ וזרח עיי"ש וז"ש גמרא כאן שנתחייבו שרפה למקום דלא על חנם היתה סבה מהקב"ה שידין יהודה את תמר ותאומים שבמיעיה בשרפה ובא עליהן אימה שרפה וגם היא מסרה את עצמה ואמרה מוטב תשרף ולא תרבין פני יהודא כדאיתא בברכות דף מ"ג ע"ב א"ו מחמת שנתחייבו שרפה שהשחיתו זרעם וקלקלו ברותחין כמו שנידונו דור המביל וסדום ברותחין ושרפה לכן כאשר הרתה בפרץ וזרח שהם תר ואונן וחובתם בא בסבת חמר לתקן זה נתגלגל זכות על ידה ונידונו שלשתן בשרפה ומסרה עצמה כדי שלא להלבין פני יהודא דחשוב כשפיכת דמים וכן השחתת זרע הוי כשפ"ד כדאיתא ר"פ כל היד ומחשבה טובה צרפה הקב"ה כאלו נעשה בפועל ונשרפו כולם ובסנהדרין דף מ"א