ערך ש"י ש"ס קצ

חזקה דממילא גם כשחב לאחרים נמי ל"ה שום חזקה לומר כל מה שת"י הוא שלו לכן לעיל דיליף משור המועד דבג"ש קמה ברשות המחזיק א"כ דמי למטלטלין שתחת ידו דהן בחזקת שהן שלו שפיר פריך שיהא חזקה ונ"מ כשחב לאחרים דלא מהני הודאתו שלא לקחו ויותר מיושב בזה קושית התוס' לעיל דף כ"ח ע"ב ד"ה אלא דהיכי ס"ד דליהוי חזקה כשלא טעין מידי דלפמ"ש א"ש דנהי דלגבי עצמו כשלא טעין הרי הודה שלא לקחו מהבעלים אבל חזקה יהא אם חב לאחרים דאז ל"מ הודאתו ועיי"ש בתשובת רש"ל דכתב דמאיזה טעם באתה לזכות באותו מקום משום שישב בעלה בה ג"ש הלא מסקנת רוב הצרפתים דלא מהני חזקה בלא טענה עכ"ל ונפלאתי הלא משנה ערוכה היא דכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה ומה שנחלקו היינו בחזקת נזקין אבל לזכות בגוף המקום פשוט במשנה לכ"ע מבפי"א מהלכות שכנים כתב הה"מ דס"ל לרבותינו הצרפתים דגם בחזקת שעבודים ונזקין צריך ג"ש וטענה ואינו ענין לנידון רש"ל דמיירי בחזקת גוף המקום ואפשר משום דמיירי במקום בית הכנסת דגוף המקום של ציבור כדאיתא בחו"מ סימן ר"ב ס"ז וקונה רק שעבוד כמ"ש נה"מ סימן קצ"ב סי"ג:

גמרא זיל הדר והא אחזיקי לי תמהו רש"י ותוס' הא אין עמה טענה ופרשו משום דמחל לו והקשו דהל"ל מיד והא אחיל לי והול"ל מחילה בטעות הוי עיין תוס' בד"ה והא ונ"ל מזה סייעתא למ"ש הטור סימן קמ"ו דחזקה שאין עמה טענה צריך המערער לישבע ועיי"ש בש"ך סק"ה כיון דבא ליטול חייב גם בטענת שמא ועמ"ש רה"פ כיון דהוחזק שתקן שתיקה כהודאה ואולי זכירה לו ע"י אחר לכן כאן דא"ל זיל הדר ולא אמר דישבע מערער פריך והא אחזיקי והמערער בא ליטול כמו לרבנן צריך לישבע בחזקת ג"ש כן לר"י אם החזיק בפניו לאלתר ולכן לא השיבו מחילה בטעות היה דעדיין היה מידי ספק לא יצאנו דהא אינו הוכחה ודאית לומר כמו דאת לא ידעת ה"נ ודאי הוא לא ידע ומשני לו דקי"ל דאין חזקה לאלתר ולא חשוב אידך נוטל דקרקע בחזקתו הראשונה הדר אמר לו כיון דסייעו ודאי מחל והשיב כמו דאת לא ידעת כן י"ל גם המערער לא ידע וכיון דבא להחזיק בשלו ולא בא להוציא א"צ שבועה כלל:

מחילה בטעות הוא עתוס' ובהג"א תירץ דמחילה בטעות מהני. כשמסר הדבר לחברו מכח יאוש עיי"ש ולפ"ד א"ש כאן דבקרקע לא מהני יאוש עתוס' ר"פ לולב הגזול ויל"ד למה הוכרח הג"א לתרץ כאן באופן אחר וצ"ל משום דקושטא קמ"ל אף במטלטלין כיון דמתחלה סבר שאינו שלו כלל אמנם לפמ"ש הפנ"י בר"פ לולב הגזול דיאוש מועיל גם בקרקע משום הפקר אלא דאנן סהדי דאינו מוחל ואינו מפקיר דארץ לעולם עומדת והוי כמו דאמרינן לקמן דמדמיו לא מייאש ואף דשמעניה אמר דמייאש מ"מ אנן סהדי דאינו בלב שלם עיי"ש ולפ"ז במחילה בטעות דמהני מכח הפקר ומכח יאוש כמ"ש בהג"א הפקר ויאוש א"כ מהני גם בקרקע כיון דטועה וכסבור דלא תבא לידו הקרקע לעולם הרי מתייאש בכל לבו וכמו דמהני גם לדמי לזה הוצרך הג"א לומר תירץ אחר על הך דהכא ונ"מ היכא דידע שהיה הקרקע שלו מתחלה רק טעה שזכה בה חברו מעכשיו ואידך החזיק בו מהני מכח יאוש והפקר:

דף מ"ג ע"ב שמירה בבעלים הוא פירשב"א שכ"א משמר קצת מן השותפות בביתו וקי"ל ש"ב פטור וכיון שהיה ראובן משמר מחלק שמעון בשעה שנגנבה או אבד מחלקו בבית שמעון הרי שמעון פטור מחלק ראובן שהרי ראובן עמו במלאכתו עכ"ל ויל"ד דהא הכל תלוי רק בתחלת השמירה אם היה בבעלים ולא תליא כלל בשעת גנבה כמו שהביאו תוס' דתניא בהדיא הכי ונ"ל דודאי מודה רשב"ם אם שמרו שניהם קודם שנגנב דהוי שמירה בבעלים אף דלא שמרו בשעת גנבה אלא בא לומר בהיפך אם לא שמרו תחלה רק אח"כ בשעת גנבה מ"מ הכא הוי שמירה בבעלים וה"ט דקשה מאי פסיקא לגמרא דשניהם משמרים דלמא מיירי שמואל באחד לבד משמר וצ"ל דא"כ למה הוי ש"ש מה שכרו כיון דלס"ד לא מיירי בהתנה וכמ"ש המרדכי דכה"ג גם ש"ח לא הוי וכן הסכים הש"ך בסימן ע"ו וגם לדעת רמ"א שם ס"ח עכ"פ ש"ש ל"ה ועכצ"ל דשניהם משמרים וכל חד נהנה מה שחברו משמר לו דבשכר זה משמר גם הוא לחברו לכן פריך דהוי ש"ב ועדיין מנ"ל לגמרא דהתחילו שניהם יחד לשמור דלמא התחיל לשמור רק אחד ואח"כ סמוך לגנבה שמר גם השני ועכצ"ל דגם כה"ג הוי ש"ב כיון דלא התנו מתחלה להס"ד שישמור אחד היום ואחד מחר א"כ כ"ז שלא שמר רק אחד לית לו שום שכר דאינו שומר רק מנדיבת לבו ורק כשהתחיל גם השני לשמור נעשה האחד ש"ש א"כ תחלת שמירה בשכר הוא בבעלים לכן אף שלא שמר השני רק בשעת שנגנבה מהראשון הוי ג"כ שמירה בבעלים:

וצל"ע גם בהתחילו שניהם לשמור זה קצת בביתו וזה קצת בביתו או במקום המשותף ואח"כ פסק אחד מלשמור ולא היה שום תנאי בינם אם הוי ש"ש באותו שעה גם בלאו טעמא דש"ב כיון דאין זה מחויב לשמור חלק חברו רק כשחברו משמר ג"כ חלקו ולזה הדעת נוטה וע"כ מדאמר שמואל דש"ש הוא ע"כ דסמוך לגנבה ושעת גנבה שניהם משמרים והכל תליא בזה רק בשעת גנבה בין התחילו לשמור יחד או לא ורק בהתנו שמור לי ואשמור לך תליא בתחלת השמירה אי הוי בבעלים ובזה מדוקדקין דברי רשב"ם:

גמרא כגון דאית לו סהדי להאי דעת התוס' דוקא דידעינן דיש לו עדים ובאס"ז הקשו למה לא ניחוש שיש לו סהדי כמו דחיישינן לבע"ח וכה"ג ולקמן דף מ"ו גבי ערב מעיד ללוה ולוקח שני לראשון הקשו תוס' מה מהני דיש לו ארעא דלמא יש עליו בע"ח כמו דחיישינן הכא במכר שדה ונ"ל לחלק דהכא ה"ט דקודם שמכר השדה היה בע"ד ופסול לעדותה רק ע"י המכירה יכשר וכשיש איזה חששא אוקמונין אחזקתו דפסול דמעיקרא דדלמא עדיין יש לו בשדה זו נגיעה ולא יצאה מרשותו לגמרי לענין פסול עדותה אבל בערב ולוקח אדרבה מעיקרא היו ודאי כשרים ולא נפסלם מחששא בעלמא וע"כ ה"נ דוקא שיש עדים שהיה שלו אבל אם ליכא עדים אמרינן אימר מעולם לא היה שלו ולא היה לו נגיעה בשדה זו:

דף מ"ד ע"ב גמרא ואר"ח והוא דכתב לו דלא כאסמכתא יל"ד מה צורך דברי ר"ח לכאן וכן הקשה תומים סימן קי"ג ובסמוך אמר הש"ס כגון שלקח ומכר לאלתר וכתבו תוס' דהמ"ל א"ה