ערך ש"י ש"ס קפו

דעכ"פ לא עדיף רוב מן קרוב יותר מעדיפת קרוב מן רחוק ואצ"ל ביושבת בין ההרים:

עוי"ל לפמ"ש התומים בכללי מגו ס"ק ק"ג לתרץ הרמב"ם דס"ל מגו לאפטורי משבועה לא אמרינן דהקשו עליו מדאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע הא יש לו מגו דכופר הכל ותירץ דאם יש מציאות לשבועה בלא מגו אזי אף דבאיזה מקום יש מגו לא זזה השבועה ממקומה ורבה מקשה הא לעולם יש מגו ואין מקום כלל לשבועה שהוא נגד השכל ולמה חייבה התורה כלל שבועה עכ"ל ולפ"ז י"ל מה שהקשתי לעיל דהא רבתה תורה בנמצא קרוב לעיר שאין בה ב"ד מניחין אותה ומודדין לעיר שיש בה ב"ד וכן בנמצא קרוב לירושלים שכל ישראל עולין שם והוא רוכלת עמים ורוב נגד שאר עירות מ"מ מניחין אותה ומודדין לעיר אחרת הרי דלא מהני רוב או קרוב לאפטורי ממצות ע"ע היכא דא"א בענין אחר ומה פריך דניזל בתר רובא דעלמא דלפמ"ש התומים בישוב הרמב"ם ה"נ י"ל בשלמא אם יש מציאות למצות ע"ע בנמצא קרוב לעיר שיש ב"ד וחייבה תורה להביא ע"ע וחל המצוה אזי תו לא דחינן המצוה כשאירע שנמצא החלל קרוב לעיר שאין בה ב"ד לא אזיל בתר קורבא לאפטורי אבל פריך ניזל בתר רובא דעלמא וליכא מציאות לעולם שיחול המצוה ומשני משכחת ביושבת בין ההרים דליכא רובא וכיון דיש מקום למצוה שוב לא נדחה גם בנמצא קרוב לעיר שאינה בין ההרים דל"מ רוב או קרוב לאפטורי ממצוה זו מדחזינין דרבתה תורה בנמצא קרוב לירושלים או לעיר שאין בה ב"ד ולפ"ז מתורץ ממילא קושית התוס' למה צריך קרא למעט ירושלים דאינה מביאה ע"ע בלא"ה הוי כאינה יושבת בין ההרים דהיא כלת עמים וכל ישראל עולים שם לרגל:

דף כ"ד דתני ר"ח הקשו תוס' דלמא לאו משום רוב ומצוי שורפין עליו התרומה אלא משום דרוב עדיף מקרוב כר' חנינא ונ"ל דהנה בבכורת דף ל"ד מבואר דתרומה תלויה צריכה שימור דמשמרת תרומותי אף תרומה תלויה במשמע ומבואר שם הטעם דהוי תרומה ראויה שמא יבא אלי' ויטהרנה ואיתא בפ"ק דב"מ דף זיין עשינו ודאי א"ר ולא ספק ולא אזלינן גם בתר רוב כמ"ש רא"ש וריטב"א שבאס"ז שם דרוב ג"כ ה"כ דהקפידה תורה שלא לשרוף רק ודאי טמאה גם רוב לא מהני דמן הסברא ספק הוא ושמא יבא אלי' ויטהרנה ומה דשורפין על ספק טומאה ברה"י דגזה"כ שיהא כודאי דלא מהני חזקה או ס"ס לטהר כדאיתא בריש נדה ומה דשורפין על ששה ספקות כדאיתא בפ"ד דטהרות היינו מתק"ח לכן מדתני ר"ח דשורפין עליו תרומה ע"כ עדיף משאר רוב משום דרוב ומצוי הוא וכודאי הוא ולפי מה דהדר בו רבא צ"ל דס"ל אף דרוב הוי ספק שורפין או דס"ל רוב הוא כודאי דנחלקו בזה הראשונים באס"ז דב"מ שם:

פחז"ה דף כ"ח ע"ב תוס' ד"ה אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תימא מה ס"ד דמקשה דהיכי מצי לאוקמה בידו כיון דלא טעין מידי ונ"ל כיון דהוחזק שתקן בתלתא שנין שתיקה כהודאה דמיא דשל המחזיק הוא וס"ד דדמיא להא דפרק השולח מ"ם ע"ב האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינין שמא זיכה לו ע"י אחר כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ונתן לי הודאות בע"ד כמאה עדים דמי וס"ד דדמיא לרישא ואף אם נדמהו לסיפא דנתתי לו דה"נ הוי כהודה שנתן לו בידיעתו מדהחזיק דבלא ידיעה איך ירד והחזיק בה מ"מ מבואר שם בחידושו רשב"א דלפיכך אמרינן הודאות בע"ד כעדים ונשאר לנותן משום דזה מודה וזה מודה העמד קרקע בחזקת בעלים ראשונים אבל כאן דזה החזיק ג"ש דמדמהו כאן לשור המועד דיצא מרשות מוכר לרשות לוקח א"כ כשסותרין ההודאות העמד הקרקע ביד זה דמוחזק בה עכשיו ועיין קצו"ח סימן פ"ח מ"ש שהביא מהמלחמות בטעמא דטענו חטין והודה לו בשעורין דגם משעורין פטור משום דלא תבעו שעורין הוי כמודה דאין לו אצלו שעורין והוי כתרי הודאות דסתרו אהדדי ואין מוציאין מהמוחזיק הרי דשתיקה של זה הוי כהודה לסתור הודאות הנתבע בפירש ומוקמונין ביד המוחזק וכ"ז לס"ד ומתרץ הש"ס דמחמת דהוחזק שתקן לאו הוא כודאי הודה רק דלמא כדאמר איהו וחזקת ג"ש מועילין שיהא חשוב לוקח מוחזק ואין מוציאין מידו כשטוען שלקחו:

גמרא התם והועד בבעליו כתיב עיין פרש"י ותוס' ועיקר החילוק חסר לפירושם ונ"ל דה"ק דתורה קפדה שיהא בפני בעלים דאין חבין לאדם על שלו שלא בפניו ובעל השור הוא בעליו צריך להעיד בפניו אבל כאן קודם חזקת ג"ש אין הלוקח חשוב בעלים דעדיין קיימא בחזקת מרה קמא וא"צ למחות בפני המחזיק וכיון דהוי מחאה ממלא ליכא חזקת ג"ש ולא נעשה בעל הקרקע מעולם וסגי שישמע ההמחאה וא"כ מבואר הטעם בגמרא התם והועד בבעליו כתיב דקפידא רק בפני בעליו:

דף ל"א ע"ב תוס' ד"ה ורבא עיין מ"ש בפז"ב כ"ז ע"ב לתרץ קושית התוס':

ל"ג ע"ב תוס' ד"ה ואי טעין ואמר לפירות ירדתי וא"ת מאי אריא משום דלא חציף דתפיס ת"ל וי"ל דאצטרך אם לקטן והניחם ברשות שאינו שלו וא"ת וכו' יהא נאמן במגו דאי בעי אמר לפירות ירדתי והקשה בשע"מ סימן קל"ז דהא לעיל ע"א ד"ה ה"ג כתבו דלא מהימן במגו על הפירות הואיל דהקרקע יוצא ממנו מן הדין דבקרקע ליכא מגו א"כ נימא הכי ועוד מה קשר יש לוא"ת לתחלת דברי תוס'. ונ"ל דמ"ש תוס' לעיל דל"מ מגו היינו מגו דלא אכלתי דגם אם היה טוען כן לא מהימן משום דודאי כדבריו רק מחמת דאנחנו לא נדע האמת עם מי אין להוציא מן המוחזק אבל עכשיו דמודה שאכל וטוען דהקרקע שלו והקרקע יוצא מתחת ידו גם הפירות מוקמונין בחזקת בעל הקרקע דהפירות נגררין אחר חזקת הקרקע כמבואר בחו"מ סימן קי"ז במשכיר אומר לשתים ועיין תומים ונתיבות סימן קל"ז וע"כ ל"ח טוען דידי אכלתי כמוחזיק הואיל ומסתעף מן הקרקע אף דאכלן כבר והוי כמגו להוציא אבל ס"ל לתוס' דה"ד במגו דלא אכלתי דגם טענת לא אכלתי אינה מועיל רק להחזיק אבל במגו דלפירות ירדתי דהקדימו דגם כשלא תפס מהני טענתו להוציא ועיין בטוחו"מ סימן קל"ז דכתב בדעת התוס' אפילו כשלקטן ועדיין מונחים בשדה בעלים ובאי הבעלים ומיחו בידו נאמן להוציא לכן הקשו דיהא טענה שטוען עכשיו דשלו אכל מועיל להוציא גם מחזקת בעל הקרקע אף דקרקע יוצא מת"י האוכל והפירות מסתעפין מן הקרקע במגו דלפירות ירדתי דג"כ היה נאמן בתורת ודאי אף כשאינו מוחזק בפירות ויש להן חמ"ק: