ערך ש"י ש"ס קפד

התוס' ה"נ י"ל דחל העשה על כל חד אמנם אם כל נפש הוא חובל קאי גם ארחיים ורכב יש שני לאוין בכ"א ועשה רק חדא אך כיון דכי נפש קאי לשאר דברים דליכא רק לאו אחד וניתק לעשה ואין לוקין עליו א"כ גם ברחיים ורכב אינו לוקה כמ"ש הטו"ז בחו"מ סימן צ"ז לענין השבת עבוט דעשיר דעבר על לא תבא לביתו דאינו לוקה מה"ט דלאו זה ניתק לעשה באיזה מקום וכ"כ התוס' בחולין ע"ב ד"ה הזורע וכ"כ המל"מ פ"ג ממלוה אמנם היינו דוקא לרב יהודא אבל לר"ה דס"ל דכי נפש מיותר דילפינן לאו בשאר דברים מרחיים ורכב א"כ גם עכשיו שייך בשאר דברים ג"כ לאו דרחיים ולאו דכי נפש ויש שני לאוין בגוף אחד והיינו דקאמר ע"כ ל"ק ר"י אלא דכי נפש לא משמע מהרחיים ליתן עליהם לאו דרחיים הלכך לשאר דברים הוא דאתי דלא לקי עליהם דניתק לעשה ושוב ברחיים נמי לא לקי משום כי נפש הוא חובל אבל כ"א צלי למאי אתי דלא ילקה עליו דומיא דכי נפש ולחי ילקה וילקה כפרש"י באמת וא"כ ממילא לק"מ ג"כ מחג וחרצן ומה דצריך לחי ומבושל לחמי טבריא וכן מה שהקשו על פרש"י אבל לר"ה דמיותר ולאו דרחיים ילפינן גם על שאר דברים א"כ גם בהו יש תרי לאוין ולפ"ז היינו דגם לרב יהודא ס"ל דברחיים ורכב עובר משום כי נפש הוא חובל אלא כיון דבשאר דברים אינו עובר רק משים כי נפש ולא לקי דניתק לעשה ממלא גם ברחיים ורכב אינו לוקה משום לאו דכי כנפש אבל לר"ה גם בשאר דברים לקי גם משום רחיים ורכב ול"מ לעשה לנתקונהו ממילא גם מרחיים ורכב לוקה משום כי נפש ובזה אזיל כל הסוגיא:

פרק הבית ועליה דף קי"ז ר"י אומר אך זה פרש"י וקסבר זה נהנה וזה לא חסר חייב וצריך להעלות לו שכר וא"ל מחזי כרבית ועתוס' ד"ה ר"י וקצו"ח סימן קס"ד תמה למה הרכיב רש"י שני טעמים דחייב ומחזי כרבית ודי בחדא עוד הקשה דא"כ איך הוכיחו בגמרא בב"ק דף כף דר"י ס"ל זה נהנה וזה לא חסר חייב כמו שהקשה הריב"ש ובתוס' הקשו דליכא הלואה דאם ישרף לא ישלם וכתב הקצו"ח דא"ל נשרף והחזיר לו מעותיו הוא שלו למפרע והוי הלואה אלא כיון דאם נשרף א"צ לשלם ולא הוי שלו וליכא הלואה הוי צד אחד ברבית עיי"ש. וקושית ריב"ש י"ל בשלמא בעלמא אסור אף דלא קיימא לאגרא ולא עביד למיגר דמחזי כרבית דהרואה לא ידע דלא עביד למיגר ולא קיימא לשכר כמ"ש מהרש"א לעיל דף ס"ד ע"ב ודוקא התם דיראה הלואה וידע דבית זה של לוה ודר בו מלוה אבל לא ידע דלא קיימא לאגרא הכא לא הלוהו רק בנה הבית משלו וממ"נ הרואה אם ידע שזה בנאו משלו ממילא ידע דזה לא חסר דבלא"ה לא הוי נהנה וא"ל ידע שזה בנאו משלו לא ידע מהלואה כלום. אבל רש"י כתב דמחזי כרבית לכן נ"ל די"ל דיש נשך ותרבית גם בחצר דלא קיימא לאגרא אם הטעם דפטור משום דמוחל להדר בו כיון דלא חסר דלאו מסדום הוא ואי הוה קפיד ולא מחיל מגיע לו שכר א"כ הכא גם להיודעים דלא קיימא לאגרא מחזי כרבית כיון דלולא דמוחל לו חייב יטעה הרואה משום המתנת המעות מוחל לו וסובל שידור בביתו בחנם אבל אם נאמר גם אם בעה"ב קפיד אין הדר בו חייב שכר משום דבעה"ב לא חסר וכמ"ש הנמ"י בב"ק א"כ לא מחזי כרבית רק כשלא ידע הרואה דלא קיימא לאגרא ולפ"ז הכא מחזי כרבית רק אם צ"ל דמחיל לו אבל א"ל דמחיל חייב שכר והנה קי"ל דזה ל"ח וזה נהנה פטור ולפ"ד הנ"י גם בלא מחילת בעה"ב ולפ"ז מה דהוכיח בב"ק שם דר"י ס"ל דזה נהנה וזה ל"ח חייב עדיין י"ל דוקא היכא דליכא מחילת בעל החצר דבירושלמי מבואר דמיירי מתניתין דאזיל בעה"ב למדה"י כמ"ש הנ"י א"כ לא ידע דמחיל ואף דאלו היה יודע ולא היה נותן מעותיו היה מוחל השתא מיהת לא ידע והוי כיאוש שלא מדעת אבל כשיודיע כיון דלא חסר ודאי מחל גם י"ל דפטור וכ"ז לאביי דס"ל לעיל דף כ"א ישל"מ ל"ה יאוש אבל לרבא הוה כיודע א"כ ל"ל טעמא דר"י דזה נהנה וזה ל"ח חייב דהא אלו ידע היה מוחל השתא נמי כאלו מחל וצ"ל לרבא משום דמחזי כרבית ואף דאינו רק צד אחד ברבית מ"מ לרבא אסור גם לר"י כדלעיל דף ס"ג א"כ י"ל דמחזי כרבית כיון דיש חיוב לולא דמחיל ולאביי לעיל דף ס"ג מתיר ר"י צ"א ברבית בלא"ה אסור משום דלא ידע דמחל לכן פרש"י שני הטעמים דע"כ המשנה אתיא בין לרבא בין לאביי דאל"כ הוי הש"ס מותיב להו מהמשנה זו וממ"נ לכל מר דאית לו בישל"מ ובצ"א ברבית ובגמרא דאמר משום דזה נהנה וזה ל"ח חייב משום דהילכתא כאביי דישל"מ ל"ה יאוש וממלא מיושב נמי קושית הריב"ש דשפיר פשיט בב"ק דדר בחצר חברו של"מ חייב דל"ל טעמא דמתניתין משום דמחזי כרבית דהכא לא מחזי כרבית רק אם בלא מחילת בעה"ב חייב וכיון דקי"ל ישל"מ ל"ה יאוש ממלא הדר שלא מדעתו חייב ואף דפרש"י הקדש שאני דדעת שכינה איכא הוי כדר מדעתו עיי"ש בב"ק משמע דמדעתו יש חיוב יותר כבר פרשו שם תוס' דהוי כיודע והתנה בשכר וגם רש"י ע"כ ס"ל הכי וקיצר דאל"כ איפכא הוא ולפ"ז א"ש פרש"י בסיפא דהשתא זה ל"נ וזה ל"ח והרי לעיל פא"נ שם מבואר דגם בלא קיימא לאגרא ולא עביד למיגר אסור משום דמחזי כרבית א"כ יתסר גם בסיפא וכמ"ש הריב"ש דלא שייך כאן מחזי כרבית דאל"כ יתסר גם בסיפא וא"כ לרש"י קשה אבל לפמ"ש א"ש דכאן ל"ל דמחזי כרבית מפני הרואה שא"י דל"ק לאגרא דממ"נ אם ידע שזה בנאו משלו ידע דזה לא חסר וא"ל ידע שזה בנאו לא ידע שיש לו לזה אצל בעל החורבה הלואה וכיון דכל הטעם דלא מפלגינן בין ל"נ ול"ח ובין זה נהנה לענין מחזי כרבית דכיון דהחשש דהרואה לא ידע גם כה"ג יש לחוש כמ"ש מהרש"א שם אבל הכא דל"ל כן עכצ"ל דמחזי כרבית משום דיש חיוב ממון דזה נהנה אלא דזה מוחל משום דלא חסר דהרואה יטעה דמשום דהלוהו מוחל לו אבל כשזה ל"נ וזה ל"ח דליכא חיוב ממון כלל ליכא למיחש כלל:

ואף דקצו"ח שם כתב דלפ"ד הירושלמי שבע"ה הלך למדה"י ואל"ה כופין אותו לבנות דאזי הוי רבית גמור לא רק צ"א ברבית דאף אם ישרף פטור מלשלם מ"מ כ"ז שעומד הלואה גמורה היא דזה חייב לבנות ואידך מאריך לו זמן עיי"ש אין זה מוכרח כיון דכל החיוב לבנות לו הבית חשוב הלואת מחובר לקרקע דלית בו רבית כדאיתא ביו"ד סימן קס"א דאף דכתב הטו"ז שם דמדרבנן אסור מ"מ מנלן לאסור עוד משום דמחזי כרבית דהוי בקרקע כגזרה לגזרה דהא בעה"ב גם עכשיו אינו חייב שום ממון לזה שבנה משלו שנאמר דהלואת ממון הוא וגם לחצו"ח א"ש מה שכתבתי כיון דכאן