ערך ש"י ש"ס קפג

שיהא במכותו מנ"ל דמסדרין בשלמא למאי דדרשינן הוא ולא בע"ח ממלא מוכח דבערכין מסדרין וכן למאי דדרשינן הוא ולא אשתו אבל עוד קשה דרבנן דס"ל בעשיר והעני נותן ערך עשיר מדרשא אחרת כמבואר בערכין מעל פי אשר תשיג או כמ"ש התוס' רפ"ב דערכין דס"ל שם דהיינו בהיה עשיר כשהעריכוהו דכבר נתחייב בערך עשיר אף שהעני אח"כ וע"כ דכן ילפינן מקרא לרבנן ואם מך הוא מערכך דתליא רחמנא בערך שהעריכו הכהן אם אז מך הוא א"כ לר"י דס"ל גם בעני והעשיר והעני ואח"כ העריכו הכהן חייב ערך עשיר דיליף מהוא א"כ מה עביד בדרשה שדרשו רבנן דתליא בעריכת הכהן אם מעל פי או מלשון מערכך ודוחק לומר דליכא שום יתורא דמנ"ל לרבנן לדרוש בלא יתורא אם לא דנאמר דמשמעות הכתוב בע"כ מורה הכי א"כ חזינן בערך הכהן תליא ולר"י מהוא אפכא דריש אבל היינו ע"כ ס"ל לר"י בעני והעשיר והעני דחייב ערך עשיר ומ"מ לפי שעה מסדרין לו ולא אזלינן בתר מעיקרא ולענין זה תלה רחמנא בערך הכהן ורבנן דרשי לענין השג יד דעשיר והעריכו הכהן ואח"כ העני חייב ערך עשיר ולדדהו באמת י"ל אם בבע"ח אין מסדרין גם בזה אין מסדרין דכשהעריכו לא סידר לו ונתחייב ערך עשיר ותורה אמרה החייהו מערכך דמשמע בשעה שהעריכו הכהן כמו לענין השגת יד אבל לר"י דמהוא יליף דלענין השג יד אף בשעה שמעריכין אותו עני הוא מ"מ לא תליא בזה ואם היה עשיר קודם נותן בע"כ ערך עשיר כשיהא לו ונשאר חייב א"כ מה דתלוי בערך הכהן כדדרשו רבנן מערכך או מע"פ אשר תשיג ידו דמשמע ע"פ דרך הכהן לפ"ד התוס' היינו ע"כ לענין מסדרין לו דהיינו החייהו מערכך כשמעריכין מסדרין כמ"ש בפיה"מ לרמב"ם ונמ"י אף שכבר היה עשיר וחייב ערך עשיר מ"מ לענין סדור לא אזלינן רק בתר שעת הערך ולפ"ז ממילא מוכח דהוא יהא קיים מערכך שמסדרין לו לר"י דאל"כ לענין מה תלה רחמנא דוקא בשעת הערך דל"ל לענין השגת יד דוהוא יליף אפכא דמשמע עד שיהא במכותו מתחלה ע"ס ולפ"ז מוכח גם לר"י אף דחייב ערך עשיר מ"מ מסדרין לו כשמעריכו הכהן דמערכך משמע דנידון לענין סדור כשעת הערך וכמו לרבנן דמשמע להו כן לענין השג יד:

דף קט"ו וחייב משום שני כלים ותמהו תוס' לאביי דאמר זיל אהדר אלמא חשוב ניתק לעשה אמאי לקי וא"ל דהיינו אם שבר הרחיים כיון דמפסיד נגד חובו כדאיתא במכות ועוד לא משכח במכות בטלו ולא בטלו ונ"ל דבריש תמורה מבואר דלא אתי חד עשה לנתק שני לאוין וא"כ אף לרב יהודא יש שני לאוין כדלעיל דף קי"ג דלא תחבול לעבור בשני לאוין חד משום דמשכנו בביתו וחד משום לא תחבול רחיים ורכב א"כ בכל גופא חדא יש שני לאוין ובלא"ה הא מבואר בתוס' ריש תמורה דלפיכך לוקה רק ארבעים דלא יחליפנו בתמורת בהמת עצמו ולא ימיר בבהמת חברו שנתן לו רשות להמיר ואתמר בגמרא על המשנה שם דלפיכך לוקה דלא אתי חד עשה לנתק שני לאוין הרי אף דהשני לאוין נפרדים בשני גופים ושני עניינים ועל כל גוף וענין אחד ליכא רק לאו אחד והעשה בא לנתק השני לאוין מ"מ לקי וכן מצאתי בלח"מ בפ"א דתמורה שזה דעת הרמב"ם א"כ הכא דאמרה תורה לא יחבול רחיים ורכב ולכ"ע הם שני לאוין כאלו כתוב לא יחבול רחיים ולא יחבול רכב לא אתי חד עשה לנתק שני לאוין דסמוכין להדדי אלא דצ"ע דהרמב"ם לא מנה במל"ת רק לאו אחד לא יחבול רחיים ורכב אך תמוה דלפי הנראה סובב הולך לשיטתו דגם בנא ומבושל לא מנה רק לאו אחד ולשיטתו בסנהדרין דזה פירש לאו שבכללות שלא לחשבו רק בחד לאו ולא לקה רק מ"ם לכן זג וחרצן וענבים מנה ג' לאוין מחמת דס"ל דלוקה שלש מלקיות כמ"ש בהלכות סנהדרין פח"י וכיון שפסק בפ"ג ממלוה בחבל רחיים ורכב לוקה שתים כדאיתא כאן בגמרא א"כ ה"ל למנותן שני לאוין כזג וחרצן:

ועדיין י"ל דתוס' מקשים לאביי דלא ס"ד האי סברא בריש תמורה דפריך התם והרי תמורה ור"ד חידש סברא זאת ולא ניחא לתוס' לומר דלבסוף הודה לר"ד ועוד לפמ"ש התוס' בזבחים דף קי"ד דצריך שיהיו השני לאוין סמוכין לעשה וכאן מה דאמר אביי זיל אהדר משום עשה דהשב תשב מרבה משכנו באיסור רחיים ורכב ואינה סמוכה ללא יחבול רחיים ורכב אמנם י"ל לפמ"ש המגדל עוז ולח"מ פ"ג ממלוה בהשגת הראב"ד דכלי או"נ דצריך להחזיר ביום ובלילה אם מלאכתו תמיד פטור מאונסים לפ"ז ברחיים ורכב דמלאכתן תמיד פטור אם נשרפו ולא קיים העשה ולוקה ולמ"ד בטלו ולא בטלו כגון ששרפן בידים ור"מ לא חשוב לוקה ומשלם דלוקה על תחלת חבלה דעבר בלאו ומשלם על שעת שרפה דלא נתחייב בתשלומין מקודם דלא קנה כמ"ש הה"מ להרמב"ם שם וגם ראב"ד יודה בזה כיון דלא נתחייב באונסין בשעת לקיחת הרחיים אך במכות דלא משכח גונא בניתק לעשה שיחויב מלקות כה"ג ה"ט דיש תרי לאוין רק לא סמיכי לעשה ושם בתחלת הסוגיא ס"ל לר"י לאו שקדמו עשה לוקה וחזר בו דאינו לוקה ורבא נשבע דכתובא ותנינא הבא למקדש טמא וכתב שם הריטב"א דר"י ס"ל דהבא למקדש לוקה משום דיש שני לאוין ורבא ס"ל דסמוכין בעינן ואל"ה אתי חד עשה ומנתקם ומדלוקה הבא למקדש טמא ש"מ לאו שקדמו עשה ל"ח ניתק ולפ"ז לפמ"ש התוס' בזבחים דצריך השני לאוין סמוכין לעשה וע"כ מייתי רבא שפיר ראיה מהבא למקדש דאין לומר דהתם הטעם משום דיש שני לאוין ולא יטמא את מחניהם ואל המקדש לא תבא דמשום דאינם סמוכין שניהם לעשה עיי"ש בתוס' וא"כ לר"י דס"ל דהבא למקדש לוקה משום שני לאוין ע"כ ס"ל דא"צ להיות סמוך לעשה וע"כ לא משכח שם לר"י גונא ברחיים ורכב דר"י אמר שם אין לנו אלא זאת ועוד אחרת ועדיין צ"ע בהסוגיא התם אם כה"ג ל"ה ניתק לתשלומין למ"ד בטלו דצריך לבטל בידים:

תוס' ד"ה א"ל תימא והא גבי זג וחרצן נמי נחלקו ובתוס' ד"ה אבל וא"ת והא אכתי אצטרך כ"א צלי לחי וכו' פירש לאיזה לאו ללקות וכו' וא"ת הא כי נפש וכו' ולא קאמר רחיים ורכב אסרתי לך וכו' השתא משמע הכא וכו' ולפמ"ש לעיל י"ל כ"ז די"ל הא דלא ניתק לעשה משום דלא אתי חד עשה לנתק תרי לאוי ותוס' לעיל לא ס"ל הכי וי"ל דאינם על גוף אחד אף דשם בתמורה ג"כ בשני גופים ועניינים נפרדים הם י"ל התם מפורש שני לאוין וחד עשה ולא תיתי חד עשה לעקרם אבל כאן ליכא רק חד לאו רק כיון דפירש הכתוב כל ענין בפ"ע חל הלאו על כל חדא בפ"ע כמ"ש