ערך ש"י ש"ס קפא

דמב"מ דא"כ ליכא חזקה דאינו עובר בב"ת וחזקה דאין שכיר משהה שכרו דהרי עבר ושהה ובב"ב כתבו די"ל דטוען המקצת ברשותך לא פרעתי ולא עבר בב"ת אבל לא סגי בזה לבד בלא חזקה דלא משהה שכרו והרי שהה ובעבר זמנו למה אינו נשבע שכיר וגם הקושיא על רמב"ן דכתב דאתיא ברייתא דקצץ לאומן כמ"ד אומן קונה בש"כ דא"כ לית ב"ת ועבר זמנו למה ולרמב"ן י"ל דיש חזקה דלא משהה שכרו ומיד שפרע המקצת שהודה אף דהוי הילך דבמלחמות הסכים לש"פ דר"י מחייב שבועה גם בהילך מדאמר ששבועה נוטה אבל עדיין ליכא חזקה דב"ת ותרתי צריכין כמ"ש תוס' דמוכח בגמרא אבל הטעם מבואר בגמרא משום דכי שכיר עובר בבל תגזול והקשו תוס' דגבי בעה"ב ג"כ יש לא תגזול אבל י"ל דהא דאמרינן דאינו עובר בלא תגזול משום חזקת כשרות דרובא דעלמא ומבואר רפ"ג דבכורת דרובא דתליא במעשה אינו רוב וא"כ שאני רוב של שכיר דלא תליא במעשה משא"כ בעה"ב דצ"ל דפרע ועשה מעשה ובזה י"ל ג"כ מה שהקשו תוס' דעדיין הוי ברי וברי אף דנחשוב גבי בעה"ב בלא תגזול וב"ת לחד ולפמ"ש א"ש דרובא דבעה"ב לומר דרובא פורעים גם הוא פרע תליא במעשה לכן גם חזקה דשכיר לא משהה שכרו נגד חזקת שכיר וכ"ז בטענת פרעון אבל לענין טענת קציצה י"ל חזקה דאינו עובר בב"ת וודאי לא קצץ יותר ול"ל גבי שכיר יש לא תגזול דג"כ לגבי בעה"ב יש לא תגזול ועכ"פ הוי ברי וברי דמצד חזקת כשרות י"ל דאינו עובר בב"ת מצד רובא דעלמא ולא תליא במעשה רק לומר דלא קצץ יותר ועל המקצת הרשהו וסגי בחזקת ב"ת ולפ"ז גם לרמב"ן א"ש דלרמב"ן מיירי דפרע המקצת ומ"מ שבועה נוטה וא"כ אף דליכא ב"ת דאומן קונה בש"כ מ"מ יש חזקה דלא משהה שכרו ודאי לא קצץ יותר ואי דגבי שכיר יש לא תגזול ה"נ יש גבי בעה"ב ואף דבשבועות הובא הך ברייתא דר"י דאמר אימתי בזמן שא"ל התקבלתי דינר זהב מזה לק"מ דהיינו בבה"ג יש עכ"פ שבועה לשכיר דמודה בעה"ב במקצת אבל כופר הכל גם בזמנו אין שכיר נשבע ולא קאי על עבר זמנו דלא פליג על ת"ק בזה כלל. וליתב לו בל"ש כתבו תוס' משום דהוי א"י א"פ והקשה תומים סימן ע"ה להשערים דבא"י א"פ צריך מלוה לישבע בנק"ח מאי פריך ונ"ל דהשערים כתב דצריך לשלם ואם ירצה לוה משביע למלוה בנק"ח דהיינו דאין הב"ד פוסקין שבועה רק אם לוה אומר אשתבע לי ופריך שפיר הכא דכל שבועת שבמשנתנו ב"ד פוסקין ומשני להפיס דעתו כשאינו יודע לטעון אשתבע לי. לעיל הבאתי הירושלמי דהטעם דשכיר נשבע משום דבעה"ב טרוד בעסקין ודכותיה תקנו בעבר זמנו דאין שכיר נשבע דצריך להבין מאי דכותיה ובמה פליג עם ש"ס בבלי ונ"ל דהנה חקרתי לעיל באין לו מעות לשלם לפועליו כולם אם מחויב לחלק בין כולם ונ"ל דזה תלוי אם אמרינן בשתי שטרות שזמן שוה בשטרי הודאות והלואות דחולקין ה"נ א"ל יחלק עובר בב"ת אבל אם הדין שודא למי שירצה יתן והיינו כשאינו ביד אחר אבל כשהוא ביד שליש כתב הרא"ש בפרק הכותב דף פ"ז דהשליש יעשה שודא ולא הדיין כמ"ש הכא דמעיקרא השכירות כיד בעה"ב וקצת גאונים ס"ל גם בשטרי הלואה שזמנן שוה בשעת אחת ממש דעבדינן שודא והוא מהירושלמי דשמואל ס"ל שודא גם בשטרי הלואה גם כשזמנן שוה והרא"ש שם כתב דש"ס בבלי פליג על זה וכ"כ הה"מ פ"כ מהלכות מלוה ה"ג דכן דעת ר"ח וב"ע ורשב"א דגם שטרי. הלואה דזמנן שוה בשעה אחת ס"ל שודא. וא"כ לירושלמי ל"ל בעבר זמנו חזקה אין בעה"ב עובר בב"ת אאת"ל דטעם טרוד בעסקין רק סניף לטעם טרוד בפועליו כמ"ש הר"ן מ"מ שמא לא ה"ל מעות בעין ואינו עובר בב"ת וא"ל ממ"נ אם פרע לשאר פועלים עבר בב"ת על שלא פרע חלק גם לפועל זה ואם לא ה"ל מעות כלל לא פרע לשום פועל ול"ל מחמת דפרע לשאר פועלים סבור שפרע לזה דהא רשאי לעשות שודא לכן השמיט ירושלמי טעם דטרוד בפועליו דא"כ עבר זמנו נמי דל"ל חזקה דאינו עוברי בב"ת ובשכיר ל"ל טרדת פועלין דלא שייך מחמת פועליו יטעה שלא נפרע מבעה"ב שלו אא"כ תאמר גם בבעה"ב טעם דטרוד בעסקין לכן בעבר זמנו י"ל גם גבי שכיר שנתרשל לתבעו משום דטרוד בעסקיו וזה שאמר דכותיה תקנו מחד טעמא דטרדת עסקין דוקא כיון דגם חשש בעה"ב מה"ט. ולפי מה שביארתי לירושלמי לית לו חזקה דאין בעה"ב עובר בב"ת י"ל דעת רמב"ם וסייעתו שפסקו בשכיר חשוד או קטן אין בעה"ב נשבע והקשו שאר פוסקים עליהם הא מבואר בירושלמי בשניהם חשודים פלוגתא דר"מ ור"י אם חזרה שבועה למקומה הרי דגם אם השכיר לבד חשוד ישבע בעה"ב ולפמ"ש א"ש דהתומים כתב טעם הרמב"ם דלמה ישבע בעה"ב נמתין עד למחר ויש אצלו בל תלין דחמיר כשבועה אי דב"ת ל"מ בלא חזקה דשכיר לא משהה שכרו כמ"ש תוס' ה"ט משום דשכיר עובר בלא תגזול והכא שכיר חשוד בלא"ה וסגי בחד חזקה ולפמ"ש הוא דוקא לש"ס בבלי דיש חזקה דב"ת דהחשש רק משום דבעה"ב טרוד בפועליו אבל לירושלמי דחשש משום דטרוד בעסקין וגם בלא"ה אף לטעם דטרוד בפועליו ליכא חזקה דב"ת דאימר פרט לפועל אחר ויותר אין לו ומ"מ לא עבר אב"ת דהדין שודא לכן ישבע בעה"ב ואם גם בעה"ב חשוד הוא בפלוגתא דר"מ ור"י. דף קי"ג גמרא מתיב ר"י לא יחבול רחיים ורכב הרמב"ם פ"ג ממלוה כתב דגם בשעת הלואה אסור והקשה תומים א"כ מה מתיב ר"י הא אחרים חביל הא אצטרך לשעת הלואה דלאחרים מותר והראב"ד השיג וכתב הה"מ דהוי כמוכרו לו ונ"ל די"ל כיון שנותן לו בשעת הלואה מדעתו לא גרע מע"ח שאין לך עלי אונאה דבדבר שבממון תנאו קיים וה"נ ע"ד כן הלוהו ומהני משום מחילה אלא דקי"ל כרב דבאונאה תנאו בטל דלא ידע דמחל וכ"פ רמב"ם פי"ג ממכירה וכתבו תוס' לעיל דף כ"א ד"ה הכא ובכתובות דף פ"ד ד"ה קסבר דמחילת ירושת אשתו חשוב לא ידע שמא לא תמות קודם לו וכן גבי שמיטה לא ידע אם לא יפרענו קודם וכ"כ לח"ם פי"ג ממכירה ה"ג וא"כ הכא דאם נוטל כלי אוכל נפש לגוביינא מותר כמ"ש הה"מ פ"ג ממלוה ובחו"מ סימן צ"ז ורק לזכרון ולבטחון אסור וא"כ משכנו בשעת הלואה מיראתו שלא יפרענו ואזי יגבה מהמשכון ליכא איסור דמתחלה משכנו לגוביינא רק אם יפדנו דלא גבה חובו מהמשכון יש איסור כיון דאינו רק משכון מתחלה עד סוף ועיין מש"ל לעיל דף פ"ב ובפנ"י שם א"כ אינו