ערך ש"י ש"ס קסט

ופטור מאונס כדלעיל דף מ"ב ותירץ רבינו אפרים דשאני בדמי אבדה דבלא"ה הוא ש"ש לכן בהנאת היתר שמוש נעשה שואל וא"כ ה"נ דרשות בידו ליקחנו ואם ירצה חמיו יקחנו הוי כמעות מותרין דרשות בידו להוציאן לצורכו ולשלם אחרים וע"כ כיון דבלא"ה הוי כנו"ש דנותן כפי טוה"נ ושוכר כנושא שכר ולכן נעשה כשואל ע"י רשות ליקחנו לעצמו לשלם מחירו וז"ש דלפיכך בהליכה חייב באונסין אף דעדיין אינו שלו רק אפשר ורשות בידו ליקחנו ומ"ש ממפקיד מעות מותרין מפני שהוא בלא"ה כנושא שכר ובזה י"ל דברי הרמב"ם דבפ"ב משותפין כתב דין זה דשגרן לבית חמיו ולא כתב דדוקא זבינא חריפא וקץ דמיו ובנוטל כלי לבקרו כתב דוקא זבינא חריפא וקץ דמיו עי"כ נעשה לוקח ועמדו בזה לח"ם ומל"מ פ"ד מהלכות מכירה ולפמ"ש א"ש דהרא"ש בב"ב שם כתב דכיון דקץ דמיו וזבינא חריפא ודאי יקחנו הלוקח דסתמא מום אין בו לכן נעשה לוקח מיד עד חזרה עיי"ש וע"כ שם דוקא דבל"ז אינו אלא ש"ח ובלא קץ דמיו אינו ודאי שיקחנו לכן נעשה רק ש"ש ובנוטל כלים לשגרן לבית חמיו דבלא"ה הוי ש"ש לכן ע"י הרשות שיש לו ליקחנו נעשה שואל אף דלא קץ ובמעשה דבסמוך הוי כלוקח גמור בלא"ה דזבן כדי למכרו ביותר וגם אי הוה רק כשליח והתנה שיטול חלק ממה שיטול יותר הוי ש"ש כמ"ש בחו"מ סי' פק"ח דסרסור הוי ש"ש א"כ הכא דלקחו על תנאי ואפשר יקחנו לעצמו ע"כ נעשה כשואל גם באינו זבינא חריפא ומתורץ קושיית התוס' ד"ה אתא:

דף פ"ב גמרא ותסברא אימר דארי"צ במשכנו שלא בש"ה פרש"י שקונה משכון וכל מילי להתחייב באונסין ולפירושו צ"ל הדתנן המלוה על המשכון ש"ש משום דהמסקנא דבשעת הלואה לא ארי"צ והמלחמות פרק שה"ד הרבה להשיג על רש"י דעכצ"ל דהאי ותסברא אינו על דרך בירור גמור ולמסקנא ארי"צ אף בשעת הלואה כדמוכח מההוא דהשולח דאין שביעית משמטת במשכנו בשעת הלואה וכדמוכח בפסחים פכ"ש דף ל"א בישראל שהלוה לנכרי על חמצו והרהינו אצלו דעובר עליו משום דקני משכון כדרי"צ וכדמוכח בפ"ק דקידושין ד"ח ודף י"ט בקדשה במשכון מקודשת ומשמע גם במשכנו בשעת הלואה עיי"ש ונ"ל לפמ"ש הריף בר"פ שה"ד להסביר דעת הר"י מיגאש דקנין משכון שאינו רק לשעבדן ולא קנין בגופו לחלוטין לא יתכן קניינו ע"י משיכה רק ע"י כסף בשעת הלואה או ע"י גביית ב"ד אבל לקנותו במשיכה לא יתכן ולפ"ז לרש"י דפסק כר"ל דלעיל דף מ"ח דד"ת משיכה קונה לא מעות ה"נ אינו קונה המשכון ע"י המעות כמו שאר מטלטלין וגרע משכון דמשיכה לא אהני ג"כ לכן אמר סתמא ותסברא ובפ"ק דקידושין דף י"ד ע"ב סתמא דש"ס אזלא אליבא דר"ל עיי"ש בתוס' ד"ה הואיל וכל קנינו בכסף אמנם שם בפסחים ישראל שהלוה לנכרי על חמצו חלוף הדברים להמבואר רפ"ב דבכורות דדריש מיד עמיתך במשיכה ומיד נכרי בכסף וכן עכו"ם מישראל קונה במעות א"כ עדיף שעת הלואה דקונה במעות מזומן וכיון דאשכחן קנין במשכון שלא בש"ה מדרי"צ אף דהוי מלוה כ"ש בש"ה במזומן וכ"ז התם לאביי ורבא דס"ל כר"ל דד"ת קונה משיכה בישראל מישראל כדאיתא ברפ"ב דבכורת דהכי ס"ל אביי ולעיל דף מ"ח אמר רבא קרא ומתניתא מסייע לר"ל ולרש"י דהלכתא כר"ל ע"כ מסייע וס"ל הכי עיי"ש תוס' וסוגיא דפסחים אזלא אליבא דאביי ורבא ולפ"ז מתורץ נמי קושיות המלחמות שם בפרק שה"ד מפ"ק דקידושין דף חית ודף י"ט דא"ר אר"נ אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת מנה א"כ משכון א"כ אתביה רבא לר"נ קדשה במשכון מקודשת התם במשכון דאחרים וכדרי"ב דבע"ח קונה משכון ולא מחלק הגמרא בין שעת הלואה לבין משכנו שלא בש"ה ולפמ"ש א"ש דהא תירוצא דש"ס אליבא דר"נ ור"נ ס"ל בפרק הזהב דף מ"ח דד"ת מעות קונה בישראל מישראל א"כ עדיף שעת הלואה וכן מה שהקשה מקידושין דף י"ט דא"ר אר"נ המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדר"י דאמר מעות ראשונת לאו לקידושין נתנו האי הלואה היא איהי גופה משכון וכי משייר בה ש"פ ומייעד מקודשת ה"נ ל"ש משמע במשכון בשעת הלואה דומיא דר"י עיי"ש ולפמ"ש א"ש דר"נ הוא בעל מימרא זאת ודר"י בעצמו בלא"ה א"ש דבאמה עברית יש לאדונה בה קנין ע"י הכסף כמבואר שם דף י"ד ע"ב. עוי"ל ההיא דפסחים לשיטת רש"י לפמ"ש הר"ן ר"פ שה"ד דר"י מיגאש יליף דמשכון לא חשוב הילך מדינו של ר"נ דאמר התקדשי לי במנה והניח לה משכון אינה מקודשת דמנה א"כ משכון א"כ ותפסו עליו דהתם אינו חייב לה אבל בהילך בעד החוב מנ"ל ופירש הר"ן דבריו דמלוה אינו קונה אלא דה"א משיכה לשעבדו קונה כמו משיכה לקנין גמור זה יליף מדר"נ דלא מהני משיכה לקנות משכון ומשום דהוי קנין לחצאין וא"כ י"ל גם אם נאמר לרש"י לא שנא בין קנין מעות למשיכה ולעולם אין קנין לחצאין מ"מ היינו לר"נ אבל רבא דאותביה לר"נ וס"ל דקונה המשכון במשיכה לשעבודו א"כ ל"ש לרבא בין שעת הלואה לשלא בש"ה דאצ"ל שלא בש"ה דוקא קונה מגזה"כ וגוביינא דב"ד עדיף דלרבא שייך קנין במשכון וא"כ ההיא דפסחים דמסיק אליבא דרבא כדרי"צ שפיר גם בשעת הלואה קונה משכון. גמרא אי דלא שוי משכון שיעור זוזי כ"ע לא ס"ל דשמואל והכא בדשוה ובדרי"צ קמפלגי והקשו תוס' לר"ח ולר"ת דגרסי בשבועות שמואל בדפריש לימא כ"ע ס"ל דשמואל ובדפירש ולא שוי והכא בדשוי ולא פירש ובדרי"צ פליגי ונ"ל דהתם דף ע"ב אמר לימא כתנאי המלוה על המשכון ונכנס שמטה אף דלא שוה אלא פלג אינו משמט רי הנשיא אומר אם היה שוה נגד חובו אינו משמט וכו' לעולם כנגדו ות"ק סבר כנגדו פרש"י וכ"ע לא ס"ל דשמואל והנה בב"מ דף מ"ט קאמר דלר"י דס"ל ערבון נגד כולו קונה ה"נ אינו משמט כולו וקי"ל כר"י וא"כ קי"ל נמי דאינו משמט כולו וכת"ק וע"כ קי"ל כשמואל לכן תמהו הראשונים על הפוסקים דלא כשמואל מדאמרינן כ"ע לא ס"ל כשמואל ובערבון קי"ל ע"כ כר"י ותירץ רמב"ן די"ל גם למ"ד ערבון נגד כולו קונה ואינו משמט כלום מ"מ יכול לסבור דלא הפסיד יותר משוי המשכון כיון דלא נפסד הלוה יותר ועיין בנמ"י ואס"ז ולדידי צ"ע טובא דא"כ מאי כתנאי ואת"ל דלס"ד לא נחית לזה למה מסיק בכנגדו פליגי מה דאינו לאמת לפי מה דקי"ל כר"י דערבון נגד כולו קונה ואינו משמט נגד כולו הל"ל דכ"ע לית להו דשמואל וכטעם הרמב"ן וודאי סברת רמב"ן טובה אם היה אפשר להצילו מקושיא