ערך ש"י ש"ס קסה

ברה"י דילפינין מסוטה עיין תוס' ריש נדה אמנם לדידן דקי"ל דאשת ישראל מותרת וכר"א דאינו נאמן רק לאוסרה הק"ל דגם אשת כהן נוקמוה בחזקת ארוסה וודאי לאו תחתיו זינתה וצ"ל שהחזקנוה לנשואה אלא אם אין חופה לפסולות ל"ל כן ומוכח דיש חופה לפסולות ולכן אשת כהן אסורה וע"כ תקנו בתולה נשאת ליום הרביעי וממילא חופה קונה מק"ו דכסף ולכן בזה נתקררה דעתו של דהע"ה וכ"ז משום דמוקמונין אחזקה דילפינין מנגע ע"כ אמר אפילו בשעה שעוסקים בכגעים דמוכח דלא חטא בפנויה והבחנה אומרים הבא על א"א:

תוס' ד"ה נוח קשה דאף אם בא על ודאי א"א טוב ממלבין ונ"ל לפמ"ש הר"י הובא בא"ח סימן תר"ג ספק עברה צריך יותר תשובה מודאי דיותר מתחרט כשיודע דודאי עבר ולכן קרבן אשם תלוי ביוקר מחטאת ולכן אמר אף בספק א"א דתשובתו קשה מודאי יותר טוב ממלבין:

ואני אומר להם קשה הא כתב הרמב"ם הלכות תשובה דגדר תשובה לשמוע חרפתו ולשתוק ואחז"ל הנעלבין ואין עולבין עליהם נאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ואיך התנצל בזה לפני הקב"ה ונראה דנתכוין להודיעם גודל העון למען ישובון ועיין מהר"ם שיף דלפיכך המלבין אין לו חלק לעוה"ב דאינו דומה בעיניו לעברה שישוב:

פרק א"נ דף סמך ע"ב ותסברא דאיכא נשך בלא תרבית ותרבית בל"נ הקשה מהר"ם שיף הא משכחת בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא עביד למיגר או להיפך ובלח"ם פ"ו מהלכות מלוה הקשה לפמ"ש הב"י ביו"ד סימן קס"ו בדעת הרמב"ם וכ"פ דבהלוינו אף דקיימא לאגרא לבד או עביד למיגר לבד הוי ר"ק א"כ כה"ג הוי נשך בלא תרבית או תרבית בל"נ עיי"ש וזה י"ל דטעמם דהוי כשוכרו מעתה והוי קיימא לאגרא ועביד למיגר עי"ש בב"י וברא"ש לקמן דף ס"ד בלשון רמב"ן אבל לרמב"ן דל"ה ר"ק דאינו כשוכרו עתה קשה ונ"ל דלקמן דף ס"ד באס"ז בשם ריטב"א דאם אמר בשעת הלואה דור בחצרי חנם ולא בשכר הלואה מ"מ הוי ר"ק דמערים ורמב"ן ס"ל דגם בהלויני ודור בחצרי סתם אינו ר"ק וברא"ש מבואר הטעם דאוקמונין לו אחזקת כשרות וכונתו דור בחצרי משום דלא קיימא לאגרא ולא באגר נטר וא"כ את"ל נשך בלא תרבית או תרבית בל"נ אסור הרי אינו בחזקת כשרות וא"כ אדרבה חזינין דמשכירו עתה דא"ל עושה משום לחץ ההלואה לא היה עושה איסור וא"כ הוי נשך ותרבית:

דף ס"א לאו בגזל למ"ל לכובש ש"ש רמב"ם פ"א מהלכות גזלה כתב אם גזל עובר בלא תגזול ואם עשק ש"ש עובר בלא תעשוק ותמה הה"מ מכאן ומיד אמרתי דע"כ קושית רבא אינה לר"כ דס"ל לעיל דף נ"ה דאין אונאה לפרוטות דא"כ צריך לא תגזול לפרוטה אלא קושית רבא להברייתא דלעיל דף נ"ו ע"ב וכ"מ במהר"ם שיף לכן הרמב"ם דפסק בפ"ב מהלכות מכירה כר"כ כתב דלא תגזול לגזל וע"כ כתב ג"כ בפ"א מהלכות גנבה דגונב עובר בלא תגנוב ואסור לגנוב למיקט שלא ירגיל עצמו וכאן מסקינין דגנבה אתיא מבינייא עוד נ"ל דתוס' הקשו דאין מזהירין מה"ד ותרצו דניתק לעשה ועדיין קשה למ"ד במכות דף ט"ו קיימו ולא קיימו ומשכחת מלקות בגזל כשאינו רוצה לקיים ול"ל דרבא ס"ל בטלו ולא בטלו דהא מבואר שם דמ"ד התראת ספק ל"ה התראה ס"ל קיימו ולא קיימו ובחולין דף פ"א ס"ל לרבא דל"ה התראה אך להרי"ף וגאונים דגרסי במכות להיפך ס"ל לרבא בטלו ולא בטלו לכן הרמב"ם דפסק בפרק ח"י מה"ס ובפ"א מהלכות נערה קיימו ולא קיימו צריך לא תגזול לגופיה ואפילו לפמ"ש הכ"מ בפט"ז מה"ס לרמב"ם קיימו ולא קיימו היינו דלא ביטל בידים וא"א עוד לקיימו א"כ בגזל לעולם בר תשלומין הוא מ"מ משכחת כדאיתא לעיל דף כ"ו ע"ב ראה סלע שנפלה ונטלה לגוזלה עובר בלא תגזול ולא תתעלם ובהשב תשיב אף דאהדריה אחר יאוש מתנה בעלמא נתן לו וביאר המלחמות דגם דמים א"צ לשלם וא"כ בטלו לא חשוב דחברו שנתייאש גרם זה והוי כנתבטל ממלא ומ"מ א"א עוד לקיימו:

אמנם לפי גרסת התוס' במכות שם נ"ל ג"כ לתרץ קושית המפרשים דהא גם רבית ניתק לעשה ולמה צריך לעבור בשני לאוין ועוד מה זה שכתבו דהמ"ל בהנהו משום דאין מזהירין מה"ד וגם מה פריך ולוקמה ברבית הא ניתק לעשה. אלא ה"ט דס"ל לתוס' כיון דקי"ל אין לוקה ומשלם וב"ד יורדין לנכסיו לשלם מה שגזל לעולם ליכא מלקות אף שאינו רוצה לקיים והנה בנמ"י לקמן דב"ק אין ב"ד יורדין לנכסיו רק כופין אותו לשלם מעצמו א"כ כשאינו רוצה לשלם חשוב לא קיימו ולוקה על איסור לאו דרבית לרבא דס"ל דלא קיימו נמי בכל ניתק לעשה דכופין לקיים העשה אבל בעשה דהשיב את הגזלה יורדין לנכסיו וניתן לתשלומין ואינו לוקה ומשלם:

גמרא דף ס"ב פוטרין את המלוה ואת הערב שיש בהם קום עשה ק"ל האמרינן ריש תמורה דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין וצ"ל דרק ס"ד כן כדס"ד ריש תמורה ולמסקנא גם הכא לקי וחייב להחזיר והקום ועשה היינו לקרועי שטרא ובזה א"ש פרש"י דכתב לעולם אימא לך אם גבו אין מתוקן בחזרה ולקי דאינו ניתק דאין כונת רש"י כמו שהבינו התוס' כונתו משום דא"צ להחזיר רק אף דחייב להחזיר אינו ניתק ול"ק קושית התוס' עליו ועיין בהשמטה לפנ"י ותלי"ת כיוונתי לדבריו בזה לתרץ דברי תוס' לעיל דף ס"א לחלק בין אי נוקמוה לגזל לעבור בשני לאווין או לכובש ש"ש עוד נ"ל גם בלא חילוק דסמוכין י"ל הא דלא אתי חד עשה ועקר תרי ל"ת היינו אם לולא העשה לוקה שמנים אבל אם חד לאו ליכא מלקות עוקר ולכן א"ש דעל לאו דיליף מרבית ואונאה אין מזהירין מה"ד ולאו המפורש ניתק לעשה ע"כ מוקמינן לכובש ש"ש ויש שני לאוין ללקות שמנים ולא אתי חד עשה לעקרם דעשה דהשיב את הגזלה צריך לגופו כמ"ש מהרש"א וכן לאוין דרבית שתיהן מחייבין מלקות לכן כתבו תוס' לעיל דברבית ואונאה המ"ל דאין מזהירין אך דניתק לעשה:

דף ס"ג רש"י צ"א ברבית מותר רבית שאינה ע"י הלואה אלא ע"י מכר ופעמים שבאה לידי רבית כגון זו אם יוקרו וכו' וא"ל ישלם דמים ע"כ הנה לא תפס רש"י צד ההיתר שמא לא יוקרו הפירות דס"ל כהתוס' דצריך שיהא בידו לסלק הרבית וא"כ למה הוכרח לחלק בין מכר להלואה דכל ההכרח משום קושיא דסאה בסאה לחלק בין מכר להלואה אבל אם מחלק בין אין בידו תו ל"ל ונ"ל דרש"י ס"ל דבידו לסלק מהני שלא יהא כרבית משעת הלואה כיון דביד הלוה לסלק אינו מחייב